עם נעימת הבוקר של גריג התעוררתי לעוד יום של שמש, ואני רציתי
גשם,
כל כך רציתי גשם אז יצאתי לחפש.
הבטיחו לי.
עוד בילדותי אמרו לי שתשרי זה הבקרוב.
שזה הסתיו עם הענן ועם הרוח המייבב, וגם הדקל שנותן פרי שחום
נחמד,  ממש לפני חשוון היורה שעל  גגי  רקד.
אבל עכשיו כבר חנוכה, כסלו, שבשנה לא מעוברת זה משתלב יפה עם
כריסמס ושלג ובגדים חמים,
ואין.
בקשתי לי נרקיס, כי נרקיס אומר ביצה, וביצה נהגתי לקרוא לכל
שלולית קטנה שהשאיר אחריו הגשם - שהבטיחו לי.
רציתי גשם, אז יצאתי לחפש.
חיפשתי סימנים, הוכחות שאכן היה.
מעט בוץ בכניסה לבית, כביש רטוב, פלג קטן בשולי הרחוב שמתנקז
אל המורד - כלום.
אפילו ההשתקפות של צבעי הקשת סביב הטיפות שעל הכביש  לא היתה
שם.
המשכתי אל היער, אל הקרחת שעדיין נותרו בה שניים שלושה
אקליפטוסים ומתוך הרגל או מתוך איזה רצון שלא לפגוע בה אני
ממשיכה לקרוא לה יער.
פעם, כשבמקום הכביש היו חולות, ולשכונה  נשקו שדה, כרם ופרדס
עם בריכת מים מלאת ירוקת - אספתי ראשנים וחיכיתי שיתפתחו
לצפרדע.
בינתיים הפרדתי את השפיצים של מקור החסידה ועקבתי אחריהם
כשהסתובבו  על הסוודר כמו מחוגים של שעון. ובכדי שלא ישעמם
קיצרתי קנים לצפצפות באורכים שונים והפקתי מהם צלילים
מגוונים.
כל אלה, ביחד עם התורמוסים והפרגים, חוזרים בכל שנה אחרי
הגשם.
אבל אין גשם.
אולי נגמרו לו לאלוהים הדמעות?
אחרי רצח רבין הוא בכה כל החורף ואפילו מספר פעמים בקיץ.
עכשיו נגמרו לו הדמעות והוא רוצה שנתחיל אנחנו.
שנתבונן סביבנו ונבכה על מה שאין.
והדמעות שלנו שיתלכדו - ייצרו נחלים, והנחלים ילכו אל הים
והשמש תאייד אותם, ויהיו עננים -
ויירד גשם.