אוויר ים-מלוח.
"מה עושים עכשיו?"
"מה ז'תומרת?! יאללה קונים לשתות."
אני ולי, החברה הכי טובה שלי מתחילות ללכת לכיוון הקיוסק.
נעמדנו מול דוכן המשקאות החריפים, "מממ מה נקנה?" שאלתי את
לי.
"אני בעד דבר הזה בטעם דובדבן עם ספרייט - אבל דיאט!" היא
צחקקה.
ביקשנו עוד כמה כוסות, שילמנו, ויצאנו מרוצות מעצמנו החוצה.

כבר חודש שאני בדיכאון, חודש! דייי אני חייבת להשתחרר, להתפרק,
לפחות לערב אחד.
לא... לא עבר חודש מאז שנפרדנו, ממש לא, עבר הרבה הרבה יותר
אבל חודש שאני בדיכאון.
בהתחלה, לקחתי את הפרדה בשיא האדישות, כולם חשבו שזה היה סתם
בשבילי... שהוא היה סתם עוד אחד בשבילי, כמו כולם. שבגלל זה
אני מתגברת עליו כ"כ מהר, שבגלל זה אני אדישה.
כניראה שלא התגברתי עליו, לא כ"כ מהר. כבר חודש, חודש שאני
בדיכאון נוראי. בוכה בלילות, מתקשרת אליו (והוא לא עונה) שולחת
לו הודעות (והוא, כמובן שם זין) , מתנהגת כמו מטומטמת- כמו
מאוהבת.
חחחח... אהבה, ממש רגש יפה, קסום, מדהים ממש לא!
אהבה בשבילי, זה טמטום, השפלה, כאב.
הכאב הכי גדול שאי פעם הרגשתי... הכי, בגללו.

"טוב יאללההההההה!!!" כוס שישית, שביעית אנחנו יושבות ככה, כל
החברות, דווקא ממש כיף.
רוב החברות הפסיקו מזמן לשתות, אחרי הכוס השנייה או השלישית,
הן לא רצו לשתות יותר מידי. גם אני לא רציתי! ממש לא התכוונתי,
רק רציתי לשכוח, לאבד את הכאב לערב אחד.
אני ולי המשכנו לשתות, עכשיו זה כבר לא מהכוסות, זה מהבקבוק.
פתאום, אני שמה לב שהיא שותה לי מהבקבוק שלי! ושהנוזל האדום
הטעים הזה עומד להיגמר.
"מה את עושההה?" אני קמה במהירות מהחול, כמעט נופלת חזרה,
הכפות ידיים שלי מלאות בחול, אבל לא אכפת לי.
אני רצה אליה, שוב כמעט נופלת. חוטפת לה את הבקבוק ושותה את
השאריות, את הטיפות האחרונות של הנוזל האדום, הטעים.
והנוזל שורף לי בגרון, אני מרגישה אותו יורד לאט לאט, מחמם לי
את הגוף מבפנים- מתפשט, דומה קצת לאהבה... מחמם את הגוף, משכר
אותו.

"דיי עדן את כבר ממש שיכורה" רוני, עוד אחת מהחברות הכי טובות
שלי אומרת לי
"מה פתאום?!?! אני בכלל לא" אני כועסת עלייה, אני בכלל לא
שיכורה, אני יודעת את זה טוב מאוד!!! אני יודעת טוב מאוד מי
אני, מה אני, איפה אני, ואני יודעת טוב מאוד שאני אוהבת אותו.
"אולי... אולי נלך לשטוף פנים?" היא שואלת אותי במן נימה
כזו,כאילו אני איזה ילדה קטנה ומפגרת
אז אני עונה לה באותו טון, של ילדה מפגרת "אולי לאאא" אני
צוחקת.
אני מנסה להפסיק לצחוק, אני מתיישבת על החול, כבר כואבת לי
הבטן מרוב צחוק. אני מנסה לעצור את הצחוק הזה.
לא מצליחה.
יש! הפסקתי את הצחוק.
הוא התחלף בבכי...
אני בוכה.
אני לא מצליחה להפסיק לבכות, אני ממלמלת את השם שלו שוב ושוב
ושוב.
"עידו... עידוווו" הדמנות זולגות לי על הלחיים, חמימות,
מלוחות.
"עידוווו"
רוני מתקרבת אליי, בהתחלה היא טיפה מהססת אבל אז היא רואה שאני
בוכה- היא מתיישבת לידי על החול.
"עדן מאמי" היא אומרת בקול רך "מה קרה?"
"עידו" אני לוחשת ובוכה.
"מה איתו? עדן, חשבתי ששכחת ממנו כבר, שלא אכפת לך ממנו."
"עידו" אני ממלמלת שוב את השם שלו, מרגישה את הכאב, חזק בלב.
אני מרגישה כאילו הראש שלי עומד להתפוצץ, הראש שלי כל כך כואב,
אני תופסת את הראש שלי, מנסה להפסיק את הכאב.
הוא לא נפסק.
הלב שלי- גם לא מפסיק לכאוב "כואב לי" אני ממשיכה לבכות בשקט.
רוני מחבקת אותי, חזק-חזק, אכפת לה ממני. הלוואי שגם לו היה
אכפת ממני ככה, אבל לא אכפת לו.
פתאום אני חוטפת מן שיגעון כזה, משונה, בלתי נשלט!
אני רצה לכיון של לי, גם היא טיפה שיכורה. אני חוטפת ממנה את
התיק שלי ומחפשת את הפלאפון שלי. רוני קמה אחריח לבדוק מה אני
עושה.
אני מחייגת את המספר הכל כך מוכר - כבר מחקתי את השם שלו
מהזיכרון, מחקתי מזמן- מהזיכרו בפלאפון, אבל לא מהזיכרון
הראש.
"למי את מתקשרת עכשיו??!" רוני שואלת ומנסה לקחת לי את
הפלאפון.
"די!" אני צועקת עליה " אני מתקשרת לעידו, אני צריכה לומר לו
משו".
היא מנסה שוב לקחת לי את הפלאפון אבל אני לא נותנת לה. "דיי
רונייי דיי אני רוצהה... דיי" אנחנו ממשיכות להתווכח בעוד
שרוני מנסה לקחת לי את הפלאפון ואני בוכה לה.
רוני מסתכלת עליי לדקה או שתיים, ובסוף אומרת בנימה משונה
"טוב, תתקשרי אבל תיזהרי!!! תיזהרי! את תתחרטי על זה!"
ואני שמחה.
מחייגת את המספר בהתרגשות כמו איזה ילדה קטנה שקיבלה בובה חדשה
ויפה.
אני מגיעה לתא הקולי שלי, אני כבר מכירה את המשפט הזה של
המזכירה שלו בעל פה, שמעתי את זה כ"כ הרבה פעמים בקול שלו:
"שלוםםם! הגעתם לתא הקולי שלי, ואני אחזור אליכם, נשבעעעעע,
באמת.." (צחוק מתגלגל שלו) ואז- ביפפפפפפפפ.
הודעה, צריך להשאיר הודעה, אני אומרת לעצמי "אההממ עידו" אני
אומרת לתא הקולי בקול רועד ושקט "עידו שלי, למה אתה לא עונה לי
עכשיו?" והקול שלי נשבר "למה אתה בחיים - בחיים לא עונה לי...?
למה אתה לא רוצה אותי? למה? עשיתי משהו?" אני שואלת את התא
הקולי שלו ומתחילה לבכות כמו איזה תינוקת.
רוני מתקרבת אליי, מנסה לקחת את הפלאפון ממני -אני לא נותנת
לה.
"עידו!" אני צועקת "למה לא עצרת את זה?! למה לא עצרת את האהבה
שלי אלייך?! למה לא אמרת לי שאתה תכאיב לי ככה? תפגע בי?למה
ל--א אמרת שיכאב לי כל כך בגללך?!"
ניתוק.
אני מנסה לחייג שוב, רוני כבר לא נותנת לי.

אנחנו עד החוף- אני שוכבת על החול, שמה את הראש שלי על הברכיים
של רוני, היא מלטפת אותי, ואני מרגישה כמו ילדה בת 4.
"עידו..." אני ממלמלת שוב, ומתחילה לבכות.
"עידוווווו" אני כבר צורחת "אני אוהבת אותךךךך, אתה שומע
אותי?!" אני בוכה בהיסטריה
"ששש... עדן תירגעי.... די" רוני אומרת, אני לא מצליחה להרגע.
אני בוכה... ובוכה... עד שאני נירדמת.

בבוקר אני מוצאת את עצמי במיטה שלי, עם האנג- אואובר ענקי...
ועם טעם רע בפה.
ציפיתי ממנו לטלפון, להודעה, לשיחה מסכנה, שישאל מה קרה לי,
למה הייתי ככה.
ציפיתי שיהיה לו אכפת, בתור בנאדם, בתור סתם בנאדם לא בתור
אהבה לשעבר, האהבה שלילשעבר.
הוא לא היה שם כשהייתי צריכה אותו, לא היה לו אכפת בכלל.
הוא לא אהב אותי,  לא הרגיש אליי כלום, הוא רק התאכזר אליי,
זלזל בי. גרם לי רק לסבל וכאב.

אחרי אותו לילה, החלטתי לקחת את עצמי בידיים, אף אחד, אבל אף
אחד לא יתייחס אליי ככה יותר, בחיים!
אז אתה יודע מה... עידו, יבוא יום ואתה תשלם על זה, וגם אם
לא... אני מהטעות הזו למדתי.
אז תודה רבה לך... כי על טעויות לא חוזרים...