הבאבא יאגא שלי לא היתה זקנה מקומטת בעלת אף ארוך ועקום עם
שומה ענקית בצידו.
היא גם לא היתה בעלת חטוטרת, לבושה בסמרטוטים בלויים
ומסריחים.
שלי היתה גבוהת קומה, עטופה בבגד גוף לבן בוהק מפיץ הילה
זוהרת.
חצאית הטוטו שלה היתה מעומלנת היטב והיא טופפה על בהונותיה
בתנועה מתמדת.
הבאבא יאגא שלי היתה בלרינה שנעה הלוך ושוב ברחוב הניצב
לרחובנו,
אורבת לי בכל פעם שאני מבקשת לצאת מפתחה של אחת החצרות בשעות
החשכה.
ליד ביתה של אדלה המשוגעת, הבית הפינתי, שבקצהו מתחבר רחובנו
אל מסלולה, האיר פנס, ואורו אף כי חיוור היה, הדגיש את קוויה
הנוקשים והמדוייקים של הבאבא יאגא, ואת מבטה הכאילו אדיש המנסה
לרפות את המתח שבו שרוי הקורבן אותו היא עומדת לחטוף - כלומר
אותי.

השכונה היתה מגרש המשחקים שלנו. הרחוב החולי, הכרם של שוסטר,
השדה של גרינגרטן, הפרדס של למר, הבתים והחצרות, הכל היה שלנו,
בעיקר מפני שלא היה.
בין המריבות, הקנאה והברוגז היינו חברים ממש טובים, אחים
ואחיות במשפחה גדולה ומורחבת של אנשים שחיפשו משפחה, ומכיוון
שכך התנדבו כל המבוגרים להיות לנו לדודים.
שעות בילינו בחברותא, 15 ילדים בני אותה שכבת גיל, יחפנים,
ששריקה אחת הספיקה כדי להוציא את כולם לרחוב.
מורה לציור, אולר, 7 אבנים ,דודס, הקפות, מחבואים, סימני דרך,
1, 2, 3, דג מלוח ושלום אדוני המלך שלום בני היקרים - שעות
ארוכות אל תוך החשכה עד שקריאת האמהות הזכירה שיש לנו גם בית.
ואז, כשנותרנו לבד, ילד ילד לנפשו, היתה יוצאת הבלרינה שלי
למארב.
עוקבת אחרי מי שנשאר לבד - ומאיימת.

בעצם היתה זו מלחמה פרטית.
בבית הורי,  בית מס' 14 הופרו ועוצבו במידה רבה ביותר אופיי
ודעותי.
חלק חשוב בגיבושם נטלו גם הרחוב, החברותא ובית מס' 20, אשר
בהם, בשעות לא מעטות מחיי, למדתי להתחלק, להיפרד ולהתאחד, לריב
ולהשלים, להתעקש ולוותר וגם לשחק שחמט.
כך גם נקלעתי לתחרות עם הבלרינה.
בשעות החשכה, בזירה הריקה מאדם, מול כוחותיה העל-טבעיים, עמדתי
אני - ילדה קטנה עם הרבה יומרה, מודרכת בעיקר על ידי הפחד
כשחובת ההוכחה עלי.
המבחן יכול היה להסתיים בקלות בסיועו של מבוגר, מישהו שילווה
אותי במבטו עד שאגיע אל היעד - אבל הפתרון הזה היה קל מדי ולא
ראוי.

גמיעת המרחק שבין בית מס' 20 ובית מס' 14 בשעות החשכה, מרחק של
60 מטרים, היתה בשבילי "המרוץ לחיים"
מכיון שהכוחות לא היו שקולים חייב קרב ההשרדות  תכנון והכנה
מוקדמים.
את עשרת המטרים הראשונים שבין דלת הבית ושער החצר חשוב לעשות
בחסות הקיר, שורת הורדים הגבוהים ועץ המנדרינות.
ואז יש להתחשב בצל שמטיל הגוף בגלל מיקומו הבלתי מתחשב של עמוד
החשמל ושל הפנס שבסופו.
אחר כך יש להוציא את הראש קמעא בכדי להציץ ולבדוק אם הבלרינה
שומרת על כללי המשחק ועדיין נעה שם בקצה הרחוב, ליד הפרדס שליד
ביתה של אדלה המשוגעת.
ורק אז יש לשאוף מלוא הריאות אויר, לעצום חזק את העינים ולרוץ
במהירות בלתי אפשרית בכל הכח - הביתה.
ובבית, כשרמת ההתרגשות והאדרנלין מצויים בגבהים בלתי נמדדים -
רק אז מותר לתת לגוף להצטמרר ולהרגע.

מעולם לא היו עיני פקוחות לראות אם הבאבא יאגא שלי באמת
מתכוונת לחטוף אותי.

ואולי היתה זו פיה טובה שעזרה לי להתגבר על פחדים קמאיים בכל
אותן שנים בהן הייתי לבד?

בבתים 14 ו - 20 התחלפו האנשים, את הפרדס כיסה מגרש החניה של
בית החולים הסמוך, על הכרם הקימו מדרשיה, ובמקום השדה צמחו
בתים, גם אדלה המשוגעת כבר לא גרה שם.
רק אני בחלומותי חוזרת אל המקום ואל הפחד ואל הבלרינה שמחכה לי
ומאפשרת לי לנצח בכל פעם מחדש.