היא עמדה ברחוב, מנסה לא לרעוד. ביד אחד היא החזיקה את הכרית
וביד השנייה דפקה בדלת. לא הייתה תשובה, אבל היא לא העזה לדפוק
פעם שנייה.
בסופו של דבר, הדלת חרקה ונפתחה.
"מי את, לעזאזל?" שאלה אותה הזרה.
"אף אחת. לא משנה." היא פנתה ללכת, אבל יד חזקה וחמה באופן
מפתיע נחתה על כתפה.
"שום לא משנה," אמרה הזרה. "את הוצאת אותי מהמיטה באמצע הלילה.
את חייבת לי לפחות תשובה."
היא היססה לרגע, אבל ידעה שאין לה ברירה אלא להסכים.
"תיכנסי. אני קופאת." הזרה הפנתה את גבה אליה ונכנסה. אריאלה
קפאה לרגע ואז עקבה אחרי הזרה.
הבית היה כמעט כמו שזכרה אותו. התמונות שעל הקיר התחלפו. הדלת
למטבח הייתה צבועה באדום עמוק ולא בצהוב חמאה.
היא נכנסה למטבח והתיישבה. הזרה ישבה מולה.
"שם, יש לך?" הזרה שאלה אותה.
היא הרגישה את לחייה מאדימות. "זה באמת לא משנה."
"זה משנה לי."
"אריאלה." היא הסבה את מבטה.
לרגע אחד, אריאלה הייתה בטוחה שהאוויר בחדר קפא לגמרי. הזרה
שחררה אנחה. "טוב לדעת."
"ואת...?"
"לא כל כך עניינך." אריאלה הרשתה לעצמה להחזיר את עיניה לאלה
של הזרה. למרבה הפתעתה, היא לא ראתה שם תיעוב. "אבל קוראים לי
אמירה. ומיקי בירושלים."
"אמא שלו?"
אמירה הנהנה קלות. "אירוע מוחי."
"תגידי לו--" אבל אריאלה השתתקה.
"מה? שאת אוהבת אותו? שאת מקווה שהיא תהיה בסדר?"
מכל הדברים המגוחכים, אריאלה פלטה, "שאני מתגעגעת אליה."
גבותיה של אמירה עלו מעט. "אתן מכירות?"
אריאלה משכה בכתף אחת. "היא היתה טובה אלי. שניהם היו טובים
אלי, בעצם."
"יש לו כישרון להיות טוב לאנשים." קולה של אמירה היה כמו קפה
טוב; מריר, אבל חם ועמוק. "יותר אנשים צריכים לנצל את הכשרונות
שלהם."
אריאלה הצטמררה. "אני יודעת. אני זוכרת."
"למה נפרדת ממנו?"
אריאלה, מופתעת, מצמצה באור הניאון של המטבח. כשנזכרה איך
לדבר, אמרה, "אני מופיעה בבית שלו באמצע הלילה ואת חושבת שאני
נפרדתי ממנו."
"את לא הראשונה."
אריאלה ידעה שהכאב יופיע על פניה, לא משנה מה תעשה כדי להסתיר
אותו.
"חוץ מזה, אני לא חושבת שהוא מסוגל להיפרד ממישהי. אחרת כל
ה--" אמירה החוותה בידה. "--האקסיות שלו לא היו מופיעות פה כל
הזמן באמצע הלילה. תאמיני לי, האקסים שלי אף פעם לא עשו את
זה."
"מיקי בן אדם מיוחד."
"תספרי לי משהו שאני לא יודעת." אמירה נשמה עמוק, ואמרה, "ואת
מתחמקת."
במקום להתנצל, אריאלה חייכה. "באתי הביתה בוקר אחד, והייתה
מישהי במיטה שלו." היא עצמה את עיניה כנגד הזיכרון. "שניהם היו
לבושים וידעתי שהם לא עשו כלום. אני חושבת שהיה לי יותר קל אם
הם היו--" קולה נסדק. "את יודעת. אבל הקטע הוא, עד אז, באמת
חשבתי שאני מיוחדת."
"אם את לא יכולה לישון כשאת לא לידו, זו חייבת להיות אהבת
אמת?"
אריאלה מצמצה והנהנה, לא מופתעת לחוש רטיבות על פניה. "הוא בטח
הבן אדם היחידי שכל בחורה היא האהבת אמת שלו."
"גם ככה אפשר לקרוא לזה."
אריאלה קמה. "תודה," אמרה. להפתעתה, היא התכוונה לזה.
"על מה?"
היא הסבה את מבטה. "לא יודעת. שדיברת איתי. שאני לא מיוחדת."
"על זה אומרים תודה?"
"להיות מיוחדת זה לא מי יודע מה. זה רק אומר שאת לבד."
אמירה הסתכלה לאריאלה בעיניים. "לפעמים עדיף להיות לבד."
בחיוך וניצוץ בעיניה, אריאלה אמרה, "ולפעמים לא."

היא שמעה את הדלת נפתחת, ולא היה לה אכפת. היא הצליחה לישון -
חמש שעות, לפי השעון הדיגיטאלי ליד המיטה. אחרי שבוע שלם של
נדודי שינה, חמש שעות היו אוצר.
כשמיקי פתח את הדלת, היא הרשתה לעצמה רגע אחד של עונג מרושע.
ההלם שעל פניו היה תענוג גדול כמעט כמו שינה.
"זה לא שעשינו משהו," היא אמרה לו. "היא לא הצליחה לישון."
מיקי פתח את פיו, סגר אותו, ויצא מהחדר. היא שמעה צליל של
נחיתה רכה, שהיה יכול להיגרם על ידי פגיעה של גוף בספה. אריאלה
חייכה, התפתלה והניחה את ראשה חזרה על כתפה של אמירה.
הם ידאגו לבוקר כשהבוקר יבוא.