ציפור קטנה חרבנה על ראשו של איש עסקים שמן, הוא עצר את הליכתו
והרים את ראשו מעלה, כשואף לתפוס את המנה הבאה בפיו. על המדרכה
השניה רבץ כלב שחור וליקק את אשכיו בהנאה. בכביש שבניהם דהרה
מכונית סובארו שנת 88 לכיוון רמזור ירוק מהבהב.
חריקת הבלמים גרמה לכלב לחדול מליקוקיו ולהטות את ראשו, בתהייה
האם ההתרחשות המוזרה תובן לו יותר מזוית אחרת. נחום לא הספיק
להגיע לצומת לפני שהאור התחלף. כעת ישב בכיסא הנהג והמתין לאור
הירוק, מתעלם מהולכי הרגל שנאלצו לעקוף את רכבו, אשר חסם חלק
ניכר ממעבר החצייה. לנחום לא היה אכפת מהולכי רגל. לנחום לא
היה אכפת מכלום. הוא כעס על כולם: על הוריו שנתנו לו את השם
נחום, על שגית שהחליטה להפסיק לצאת איתו, ועל הבוס שסירב זו
הפעם הרביעית לתת לו העלאה במשכורת. הדבר היחיד שירגיע אותו זה
מציצה טובה, ואכן אחת כזאת היתה בתוכניותיו. הסובארו 88 שלו
היתה בדרכה לעבר מכון העיסוי החביב עליו, שם יקבל את מבוקשו.
נחום התנחם בעובדה שלמרות שהוא עובד במוסך דפוק, והחיים שלו
בזבל, עדיין יש לו מספיק כסף כדי לקבל מציצה טובה פעם בכמה
שבועות. משנתחלף הרמזור מיהר לשים גז והחל לדהור אל עבר מכון
בריאות שושי.

בזוית עינו קלט נחום בצד הכביש נערה יפהפיה בשמלת מיני, המבקשת
לעצור טרמפ. הוא העמיד את רכבו לצידה, וזו קרבה אליו בחיוך
ושאלה אם הוא מגיע לעזריאלי. נחום זיהה כאן אפשרות לחסוך 150
שקל. הוא השיב לעלמת החן בחיוב, ופתח לה את הדלת. משנכנסה
והתיישבה לידו העיף נחום מבט במחשופה העשיר, וראשו נמלא
במחשבות זימה.

נחום שלף מכיס חולצתו אריזת מרלבורו אדום והציע אחת לנערה. היא
נענתה להצעה והכניסה בחושניות את הסיגריה לפיה, ממתינה לאבירה
המסוקס שידליק אותה. שיחתם זרמה, ובעלת המיני האדום העבירה
לבעל בגדי העבודה המזוהמים כל רמז מיני שיכלה לחשוב עליו.
משקלט נחום את רמיזותיה, הפנה את רכבו מהדרך לעזריאלי אל כביש
צדדי ושומם, שם כיבה את המנוע ומייד פנה לנשק את שפתי הנוסעת.

נראה היה כי לאותה טרמפיסטית היתה משיכה חזקה כלפי מכונאים
מיוזעים. היא נחלצה מתוך שמלתה, מנפנפת בשדיה בפניו המחוייכות,
והחלה יורדת אל עבר מפשעתו הבוערת. במהרה שלפה את איברו החוצה,
בלעה אותו בשלמותו ופתחה ביניקה אדירה. נחום התפתל בהנאה, אך
כעבור שניות מעטות המציצה הפכה לאגרסיבית מדי לטעמו והוא שלח
את ידיו אל ראשה, כמבקש ממנה לעצור. הבחורה תפסה את ידיו
בחוזקה ומנעה ממנו לזוז, היא הגבירה את עוצמת היניקה וגרמה
לנחום לזעוק מכאב. הוא נלחם בה, מנסה לנוע לכל כיוון אפשרי, אך
אותה נערה מושכת נתגלתה כבעלת כוח פיזי רב, ונחום לא הצליח
לגבור עליה. היא מצצה בעוצמה ועל פניו של נחום עלתה הבעה של
אימה, שכן חש נחום כי היא מוצצת ממנו את החיים. עיניו של נחום
שקעו אל תוך חוריהן, כל מיציו נתרוקנו אל תוך גופה. לבסוף
התרוממה ויצאה מהרכב, מותירה קליפת אדם חסרת חיים שכובה על
כיסא הנהג. היא לבשה את שמלתה והסתלקה מהמקום, בדרך אל הקורבן
הבא.

ענת סגרה את המחברת והביטה בי, בוחנת כיצד אבחר להגיב. "בסדר
בסדר", אמרתי, "אני לא אבקש ממך לרדת לי יותר". היא צחקה. "אבל
אני אוהבת לרדת לך בובי", אני אוהב כשהיא קוראת לי בובי, "רק
תגיד לי איך היה הסיפור שלי". נישקתי את שפתיה החמודות ואמרתי
"נורא אהבתי את הסיפור הזה, בעיקר את ההתחלה, עם הציפור
שמחרבנת והכלב שמלקק ת'ביצים. אבל הסוף לא טוב, זה כאילו נעצר
בפתאומיות. אולי תכתבי המשך על זה שיש לה שיניים בכוס או מטחנת
בשר ברקטום, או שתוסיפי עכשיו חקירה של מקרי רצח מוזרים עם
גופות מרוקנות, או שאת יכולה לרשום על הרוח של נחום שיוצאת
לנקום..."
הצלצול של התנור הפסיק אותי. ענת קפצה מהמיטה וצהלה "העוגיות
שלנו מוכנות בובי!". אני פשוט מת על החמודה הזאת. הדבר השלילי
היחיד שיש לה זה שבכל סיפור שהיא כותבת אף פעם אין פואנטה.