לא רק שאני לא צם ביום כפור, אני אפילו יותר נהנה מהאוכל.
הטעם יותר משובח.
אולי זה בגלל שכולם רעבים.
אני מרגיש כזה מיוחד ויפה. נדמה לי שכולם לא ישרדו את היום
כפור הזה ורק אני אחיה לבד בעולם.

לכן אני אוכל הרבה במיוחד. אני רוצה להבטיח את הישרדותי,
לשמר את עצמי ליום שאחרי.
לא שאני לא מרגיש חרטה על דברים מסוימים, אני כן, קצת, ממש
קצת, פחות מכולם, לא צריך לצום בשביל זה, זה דבילי.
אפשר פשוט לבקש סליחה.
ככה:
אני מבקש סליחה ממך אלוהים על כל מה שעשיתי כל השנה הזאת כל
יום וכל שעה שבה לא הייתי כולי אתך. ואני מצטער על כל זמן שהיה
נדמה לך שהבעתי איזה שהיא נימה של זלזול בך, בכך שדרכי היא
אינה דרכם של רוב בני האדם. סליחה אלוהים אני יודע שתסלח לי
ושאני הכי מיוחד בשבילך אני אוהב אותך אלוהים, סליחה.

תן לי את המזון הזה בכדי שאשרוד.  
אני מתחנן אליך אדוני שבשמיים תסלח לי על כך שאני אוכל, שתדע
רק שזה גם קצת קשה לי. אתה ודאי יכול לראות זאת על פי מידותיי
הנאות. והרי אתה כל יכול ורואה כל דבר ונמצא בכל חומר. ואתה
רואה אותי ומבין ללבי. האמן גם בי אלוהים, האמן בי.

אני אוכל בשבילך, אלוהים.
אני אוכל בשביל לשרוד, בשביל שאוכל לסגוד לך גם אחרי שכולם
ימותו.
אני אוכל בשבילך, אלוהים.
אני אוכל כדי שגם אתה תוכל להספיק ולהעריך את פרי בריאתך שלך.
אני אוכל בשבילך, אלוהים.
אני אוכל בכדי לשרוד, ולשמר את גופי, אות למסכת אבות ארוכה בת
שנים.
ואני אוכל כי אני כל-כך רעב, אלוהים, כל-כך רעב, אתה ודאי מבין
אותי.  
גם אתה אנושי אלוהים, אם היית גוף אז היית גם אתה רעב, כמוני,
אלוהים.
אתה לא נהיה רעב אף-פעם.
וזה לא פייר שאני אצום ואתה לא. אני לא אלוהים.

אני לא פראייר שלך. אני רעב. במיוחד היום. אני רעב במיוחד
היום.
מה אני יעשה שהיום יום כפור.

ככה אני מבקש סליחה ואלוהים מבין אותי. אני מתקשר איתו.
ממש במימדים אחרים אני והוא.
ומרגיש לפעמים קצת משיח כזה. משיח יום הכיפורים.
ואם לא, אז מה. אני חזק ממנו. חזק מאלוהים. יש לי חברים.
וכל הסיפור הזה עם הבריאה והשמיים והתוהו ובוהו הזה, זה
פלברה.
ואני בכלל לא מאמין באלוהים.
לא מאמין.
לא מאמין.
לא מאמין.
ואני גם לא צם.