כמו אוטובוס אקורדיון, המנגינה המתמשכת, ממש כמו באוטובוס
אקורדיון, יש את מי שהולך על בטוח ויש גם מי שלא מפחד להתנתק.
עליתי ובקשתי כרטיס, כדי לנסוע מכאן, למקום לא כל כך רחוק אבל
עדיין כל כך אחר. ישבתי די בסוף, ממש באחד מהמושבים האחרונים
מחזיקה בשני ידיים את מה שאני היום, מסתכלת בתמונה והכל יפה,
יפה מדי, יפה עד כדי שעמום.
ים גדול, מלא בכחולים וירוקים וגלים שמתנפצים על החול, הרבה
סירות קטנות בשלל צבעים ומאחורה שמשיות וכסאות נוח, כמו שיש
בכל החופים. מאחורי הכל יש יער ומאחוריו באופק, הרים, הרים
גבוהים מאוד שעדיין לא הספקתי להגיע לפסגתם. נשארתי אני עם קצת
חול, סירות וים, שזה די נחמד, אבל לא מספיק. אז החלטתי לצאת
לטייל לי ביער הירוק, יער שלא כמו רוב היערות, אינו נראה מאיים
כלל, יער כזה מוזר שאין בו צד אפל.
הכל נראה בהיר, שם בתמונה, הכל חוץ מההרים, כשאני מסתכלת הרבה
אני מרגישה שהם מסתכלים בחזרה, בוחנים אותי מכל פינה אליה הר
יכול לצפות. להר יש מן כהות כזאת, זה כל כך יפה שאני מחליטה
לנסות בכל כוחי להגיע אליו. אני רצה ביער, עוברת עץ ועוד עץ,
רצה מהר אבל לא מגיעה, לא מוותרת אבל בפנים כבר מיואשת, או
שההר לא קרוב כל כך או שזהו יער שאינו נגמר. מותשת לגמרי,
מחליטה להתחבר שוב לעולם ממנו התנתקתי, מבחוץ אני מסתכלת על
הכל, מביטה על ההר, פתאום הוא לא נראה לי רחוק, מביטה לפסגה
ומוצאת בה מקום היאחזות, מחזיקה חזק, חזק כדי שלא אפול בסיבוב,
כשאני מתיישרת ממשיכה לאחוז, אולי אם החזיק מעמד עוד הגיע לשם.