"מזל טוב, מתוקה שלי" שיר לחשה לי באוזן.
לא הצלחתי לפקוח את העיניים, אבל החיוך שנמרח לי על הפנים אמר
הכל. הרגשתי את הידיים שלה נכנסות אל מתחת לחולצת הפיג'מה שאני
הכי אוהבת.
"קר לי" היא חייכה בתוך קימור הצוואר שלי.
"קר לך... תגידי שאת רוצה לגעת בי." חייכתי חזרה. עיניי עדיין
עצומות.
"אני תמיד רוצה לגעת בך, אבל זה לא קשור." אמרה וגיחכה.
פתחתי עין אחת, לבדוק שהחדר נעול ולמצוא את השפתיים שלה.
הידיים שלי מצאו לבד את דרכן אל גופה.
העיקול המקסים הזה במותניה, השפתיים, הזרועות, החזה, הכתפיים,
כולם זכו למגע אוהב ומחמם.
"מה עושים היום?" אמרתי בשקט.
"זה יום ההולדת שלך, תחליטי." ענתה.
התיישבתי על המיטה בחוסר רצון. "אבל אני לא אוהבת להחליט, את
יודעת. חוץ מזה, חשבתי לדבר היום עם ההורים שלי." תליתי בה מבט
מתחנן לאישור.
"ואוו..." היא לא מסתכלת לי בעיניים, זה לא טוב. "את בטוחה שזה
צעד נכון?" היא שאלה.
"אם אני אחכה לרגע הנכון, הוא אף פעם לא יגיע. אין רגע נכון
לספר להורים שלך שאת לסבית. בעיקר כשהם דתיים. במיוחד כשהם
חושבים שזאת סטייה של הטבע. את הקטע של העישון הם קיבלו בסדר
גמור. גם את העובדה שאני כבר לא דתייה. הם יודעים שזה השלב
הבא, אני גם מדברת איתם על זה, רק לא בהקשר של החיים שלי."
הייתי מיואשת לגמרי. אין סיכוי שהם יקבלו את זה. כששאלתי את
אימא שלי אם "יש לה בן גיי בארון?" היא אמרה שהיא מאד מקווה
שלא וצחקה צחוק קר של פחד מהאמת. "שיר, נמאס לי להחביא. אני
שונאת לשקר. אני בסך הכל רוצה להיות איתך. מה רע בזה? למה אני
לא יכולה לנשק את האישה שאני אוהבת בלי לבדוק עשר פעמים שהדלת
נעולה?" דמעות התחילו להתגלגל על לחיי. שיר התקרבה אליי, ניגבה
את הדמעות ונישקה את הלחיים הלחות.
"תדברי איתם היום." אמרה "את צודקת, אין דבר כזה רגע נכון.
ואולי דווקא יום ההולדת שלך זה זמן מצוין להתחיל מחדש. רק תחכי
שאני אלך הביתה." היא חייכה חיוך שובב. "אין לי עניין להיכנס
לריבים משפחתיים לפני שאני חלק מהמשפחה."
נתתי לה נשיקה ארוכה שמבהירה כמה אני אוהבת אותה.
"בואי נצא לסיגריה."
פתחנו את הדלת ופתאום היינו שתי חברות טובות. צוחקות יחד,
נוגעות אחת בשניה בטעות מכוונת. אימא שלי חייכה אלינו "בוקר
טוב, מזל טוב, חמודה, איך ישנתן?" הפניתי את הראש אחורה ושלחתי
לשיר מבט שיכול להתפרש רק כ"להגיד לה שלא ממש ישנו, אלא בילינו
את הלילה בסקס פרוע?" ושיר החזירה לי עיניים נוקבות "לא". טוב,
אז לא.
"ישנתי מצוין. נראה לי שגם שיר" חייכתי חיוך מרוצה מעצמי. שיר
הנהנה מאחוריי.
"אז אתן חוגגות היום?" אימא שלי שאלה.
"שיר הולכת עוד מעט הביתה, היא צריכה גם להגיע לעבודה היום.
אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות. נראה כבר איך הדברים
יתפתחו." אמרתי תוך הכנת שתי כוסות קפה. "אנחנו יוצאות לעשן."
אמרתי ומשכתי את שיר החוצה, לחצר.
הסתכלתי לשיר בעיניים, שתינו יושבות עם סיגריה ביד. "כן, אני
בלחץ." לקחתי עוד שאכטה. היא ליטפה את ירכי באהבה והסתכלה
בעיניי. היא מבינה. היא יודעת איך זה. ההורים שלה כבר יודעים.
היא סיפרה להם בגיל שש עשרה, כשהייתה בטוחה לגמרי. האמת היא,
שהם קיבלו את זה ממש טוב. יחסית. אבל הלחץ שלפני הוא אותו
הלחץ. היא אומרת שאחר כך ההקלה היא ברמות שלא חשבה שקיימות.
"תלכי כבר הביתה, שאני אוכל לדבר איתם ולהוריד את זה מעצמי."
אמרתי, מסתכלת על הסיגריה שמתקרבת אל סופה. "את יודעת שאני לא
באמת רוצה שתלכי, אני מעדיפה שתעמדי שם איתי. שתחבקי אותי מיד
אחר כך." היא הנהנה. שתינו יודעות שעדיף כך. אני אספר להם ואחר
כך אספר לה מה היה.
"השאלה הגדולה היא, האם הם ירשו לי לבוא בערב לחבק אותך?" היא
חייכה, אבל ידעתי שהיא באמת מתכוונת לזה.
"זה לא ממש משנה, אם הם לא יסכימו שכף רגלך תדרוך בבית שלנו,
אני אבוא אלייך. גם ככה התכנון הסופי הוא לא לגור בבית של
ההורים. אם האופציה השניה היא לגור איתך, אני אחיה עם זה."
כיביתי את הסיגריה וסימנתי לה שניכנס פנימה.
"רגע," היא תפסה את מותניי מאחור וקירבה אותי אליה."לא משנה מה
קורה היום, תזכרי, אני אוהבת אותך." ונישקה את צווארי. החלון
של המרפסת השמיע חריקה ושתינו קפצנו בבהלה והתחלנו לצחוק.
נכנסנו פנימה, אל החדר שלי ונעלנו אותו. סידרנו את התיק של שיר
תוך כדי חיבוקים, נשיקות וליטופים. ברגע שסיימנו נפלנו על
המיטה ולא הצלחנו להוריד את הידיים אחת מהשנייה. כשהרגשתי את
היד שלה מגששת אל תוך התחתונים שלי עצרתי אותה בחוסר רצון.
"נראה לך שאני אצטרך לספר להורים שלי שאני לסבית אם אני אצא עם
תחתונים ומכנסיים רטובים?" הרמתי גבה. "הם אולי עיוורים
סלקטיביים, אבל את זה קשה לפספס."
"אוף. טוב, אבל את מבטיחה שאני אראה אותך היום בערב? יש לך יום
הולדת היום." היא הזכירה לי למקרה ששכחתי.
"אני אבוא אלייך יותר מאוחר." הבטחתי.
שיר נתנה לי נשיקת חיזוק ממושכת ועוד נשיקה קטנה באף, בשביל
הכיף. היא הלכה ואני נותרתי יושבת על המיטה. אוזרת אומץ.
פתאום מצאתי את עצמי עומדת מאחורי אימא שלי, במטבח. המילים
פשוט יצאו לי מהפה. "אימא, החלטתי להביא לך מתנה לכבוד יום
ההולדת שלי. את רוצה שאני אהיה כנה איתך. אז החלטתי לספר לך
משהו מאד חשוב בחיים שלי." אימא שלי ידעה בדיוק מה אני רוצה
לספר.
"את לסבית." פלטה והמשיכה לשטוף את הכלים. "זה בסדר. אבא ואני
לא כאלה מטומטמים ומיושנים."
"ומה את חושבת על זה?" ניסיתי להבין מה קורה בחיים שלי.
"מה אני חושבת על זה? מה אני יכולה לחשוב? זה משנה מה שאני
אגיד? את הרי תעשי בדיוק להפך. מה אני אגיד, תהיי מאושרת, אני
מקווה." היא ניגבה את הידיים ונתנה לי נשיקה במצח.
"אוקיי." עדיין לא ממש עיכלתי. "שיר היא חברה שלי." הבהרתי.
"קיוויתי שלא, היא ילדה כל כך מקסימה. אבל אין מה לעשות. זאת
בחירה שלכן." היא אמרה ביובש.
"מה זאת אומרת 'קיוויתי שלא, היא ילדה כל כך מקסימה?' מה חשבת,
שללסביות צומחות קרניים על הראש וזנב קטן מאחורה?"
"את יודעת שלא לזה התכוונתי, מיכל. מיכל..." אימא אמרה בקול
גברי מדי.

"מיכל, מיכל..." שמעתי קול קורא לי. הפניתי את הראש בכבדות,
ופקחתי את העיניים לאט.
"בוקר טוב, מה חייכת כל הלילה מתוך שינה? זה לכבוד יום
ההולדת?" ניר התיישב על הצד שלו במיטה וסידר את הכיפה על ראשו.

"משהו כזה" מלמלתי וחזרתי עם הראש לתוך הכרית.
"נעשה משהו מיוחד היום?" הוא חייך.
"אולי בערב, אני יוצאת אחר הצהריים עם שיר. נדבר יותר מאוחר."

"אולי תכירי לי פעם את השיר הזאת? אתן כל הזמן מסתובבות ביחד
וחוץ מכמה תמונות מהחתונה שלנו, לא פגשתי אותה אף פעם." הוא
הניח את ידו על לחיי ונתן לי נשיקה על המצח. הטבעת הקרה על
אצבעו צורבת בי כאבי שקר.