אני שונאת חשבונות חשמל, טלפון, גז, ארנונה ומכל סוג אחר.
אני שונאת פקקים.
אני שונאת בחורות רזות כמו מקל מטאטא שאומרות לי:
"אני 'מתה' להשמין.
כל היום אני אוכלת כמו פרה ולא מצליחה להעלות גרם"
(השקרניות, כמו ציפור הן אוכלות,
שני עלי חסה ו"אני לא מסוגלת יותר, אני מלאה לגמרי").

אני שונאת איך שגברים מתלהבים משדיים, כאילו זה משהו נדיר,
כאילו לא לכל בן אדם שני בעולם יש אותם.
אני שונאת את החתכים הקטנים והשורפים האלה
שנוצרים כשנחתכים מדף נייר.
אני שונאת שבאים אלינו אורחים
ופתאום הכלב שלי נעמד באמצע הסלון ומשתין
(אני בכלל שונאת שהוא משתין בבית).

אני שונאת את העובדה שרק בגדים שחורים יוצרים אשליה של רזה.
אני שונאת שהגשם מחלחל לתוך הנעליים שלי
ומקפיא לי את אצבעות כפות הרגליים.
אני שונאת שמוכיחים לי שאני טועה.
אני שונאת אנשים שאף פעם לא עונים ל"שיחה ממתינה"
(בשביל מה הזמנתם "שיחה ממתינה" אם אתם ממילא לא עונים?!)

אני שונאת שאומרים לי : "את הרבה יותר יפה בלי איפור"
כל מיני אנשים שאף פעם לא ראו אותי בלי איפור.
אני שונאת שבדיוק כשאני רוצה לשתות נס קפה נגמר החלב.
אני שונאת להיות במרחק מטרים מהתחנה
ולראות את האוטובוס 'בורח' לי
(ושלנהג בכלל לא איכפת שאני רצה כמו מטורפת,
מנפנפת בידיים וצועקת,
הוא ממשיך לנסוע כאילו כלום).

אני שונאת איך שגברים תמיד מנסים לפתור לך את הבעיות,
במקום פשוט להקשיב.
אני שונאת תורים.
אני שונאת שיוצא לי להדליק את הסיגריה מהצד הלא נכון.
אני שונאת שאני קושרת את השרוכים חזק והשרוך נקרע
(ואז השרוך קצר מדי ואי אפשר לשרוך את הנעליים,
או שצריך להוציא את השרוך ולהשחיל מחדש,
כדי ששני הקצוות יהיו שווים).

אני שונאת שבדיוק כשאני ממש ממהרת,
כל הרמזורים מחליטים לעשות לי דווקא ולהיות אדומים.
אני שונאת שמשקרים לי.
אני שונאת רעשים שחוזרים על עצמם,
כמו דפיקות של פטיש או ברז מטפטף,
ובעיקר, שמעירים אותי מהשינה
על ידי זה שחוזרים על השם שלי בטון מונוטוני מעצבן
(כבר אי אפשר להעיר בליטופים ונשיקות
עם איזו ארוחת בוקר טובה למיטה?
אני שומעת בראשי את בעלי מגחך בתגובה...
אני שונאת שהוא מגחך בתגובה).

אני שונאת את העובדה שאני צריכה להדליק את הדוד שעה קודם,
כל פעם שאני רוצה להתקלח.
אני שונאת שמישהי בוכה על חבר שעזב אותה ואנשים אומרים לה:
"הוא לא שווה את זה".
אני שונאת כאבי ראש.
אני שונאת להרים את הטלפון ולשמוע הודעה מוקלטת
(בדרך כלל של איזו פוסטמה
שמפרסמת איזשהו מוצר שאני ממש לא צריכה).

והכי אני שונאת שאני מספרת מה אני שונאת
ועונים לי: "גברת, זה מה יש"
(את המשפט האחרון הוספתי רק כדי שאני אוכל לקרוא לשיר:
"גברת, זה מה יש",
כי עדיין אין לי שיר ב-ג' ואני לא רוצה לקפח שום אות.
אני שונאת קיפוח).