צלילים של מרחק מחפשים אוזן שתשמע. איך אלא תמיד הצלילים
שמתעוררים ראשונים? מתוקף חלומותיי מצאתי את האי שבו האיש
הבודד בונה לעצמו חיים. בין הצלילים שכף רגלו של אדם לא דרכה
בם הוא נטע לעצמו בית. כדבר ראשון של הכרח הוא פתח את הפאב כדי
שיהיה לו איפה לשפוך את הלב. על חצי אגוז קוקוס סיפר את הסיפור
שכל אחד שומע בפעם הראשונה במחשבה. כשאתה גם הברמן וגם האיש
שנשאר מאחור מול כוסית אתה בעצם יכול לסגור את קצוות הסיפור.
לא לעצמך אתה מספר אותו אלא לרוח. הרוח שנושבת ונושאת את
הסיפור שלך אל חלומות של אחרים. כשאיש אחד בוכה אל תוך הים
במקום אחר בכלל מישהו אחר מושיט יד. אלה הצלילים השקטים
שנושאים את הקול. בחשיכה שבאה עם הלילה אתה קצת מתבלבל, מנסה
להבין, לא מצליח ונרדם. החלומות יביאו את הפתרון. האיש מהאי
הבודד ימצא קונכיה ויצמיד אותה לאוזן. הים ילחש את גליו
והצלילים ישחקו. אין כזה דבר לבד יש רק פחד גדול, פחד מזה שלא
תשמע קול רק צליל. באי מוקף ים יש הרבה בית אבל אין חוץ,
הלברוח נהיה בלתי אפשרי, האי כלא האופק סורגים. בחלומות כל אחד
יכול ללכת על המים, כל אחד יכול להיות כוכב נופל, וגם שקר כל
אחד יכול להיות. שקר שנישא עם הרוח מרחף מחוץ לחלון ומתערבב
בצלילים. כשהמשקה נגמר אתה צריך לפתוח את העיניים ולהביט.
פתאום כל הדמיון שלך מתרסק למציאות ורק הצלילים נשארים אותו
דבר אבל עם פרשנות שונה. האיש והאי יד ביד מביטים למרחק ומחכים
שהסיפור יחזור עם הרוח ואז אולי סופסוף יוכלו לצפות לשמש
העולה. כשהגלים מלטפים את רגליהם ואור קטן מפציע מאחורי סורגי
האופק אז אולי הם גם יחייכו חיוך קטן והצלילים יהפכו עליזים.
עוד בוקר הגיע, גם הלילה החלומות מצאו את השער לגן, אפשר לטייל
שוב פעם בין הצלילים.