את הפעם האחרונה שראיתי את ביילי כנראה שאזכור תמיד.
זה היה התשע באוקטובר, והיא סיפרה לי
על מכונית שפעם קנתה ב700 דולר.
הסתכלתי עליה וידעתי שאם היא רק תתן לי
אסכים לטבוע בבעיות האישיות שלה
כמו כלב בשלולית במגרש חניה.
אבל היא
או אני
דפקנו את זה
גרמנו להכול להישמע חלול יותר ממה שהוא
והזמן טפח על כתפינו, מסמן
שצריך ללכת מכאן.
ואז, זה מסתכם במגע
בהנפת שיער בלונדיני ארוך אחורה
בנשיקה שלא הייתה צריכה להיות-
כמעט כמו להעביר קלטת וידאו אחורה
והסליל מתבלגן בתוך המכשיר.

ביילי, אילו ידעתי להיות
גבר סבלני יותר
חכם יותר
שלא דופק דברים
הייתי מתאהב בך
ואת היית מחכה כמה חודשים
כדי לומר לי שזה לא זה
אבל אני
הייתי מאושר לחלוטין
מהאהבה הקטנה שהיית
מזה שהזמן עמד לרגע
באש של הפיקחות
מכל האור שמסביב.