א. התמונה שעל מסך המחשב רועדת, זה אומר שהפלאפון עומד
לצלצל. יעברו עוד כמה שניות של ציפייה רעננה מהולה באכזבות
שפג תוקפן, עד שעלמה תמצא אותו ותביט במסך המהבהב. אה, זה
סתם.
"היי אימא" עלמה עונה בחוסר חשק בולט, מובלט.
"עלמי הכל בסדר? לא מוצא חן בעיני איך שאת נשמעת" האם מחליטה
להצטרף למשחק, היא הרי זאת שהמציאה אותו. "מה את עושה?".
"סתם, גולשת, מחפשת איזה מאמר בשביל העבודה. הכל בסדר כל
הרהיטים הגיעו, החדר שלי כבר מסודר."  אתמול בלילה היא עוד
ישנה בבית וכבר אדוות של געגועים מתפשטות לה בבטן, היא מכירה
את הסימנים, כמו בטיול של הצופים בכיתה ד' וכמו בטירונות, הערב
היא בטח תקיא. הקול של אימה מזריק מנת דמעות לפנים עפעפיה של
עלמה אבל היא מחליטה לבלוע רוק ולהתאפק, אימא מעדיפה את זה
ככה.
"טוב מאמי, רק רציתי לראות שאת בסדר. גילית כבר מי הבחור שגר
בחדר השני?" היא צובעת את השאלה בצבעי הסוואה, מנסה לתעתע
ביריב.
"לא נו, הוא עוד לא הגיע, אל תדאגי לי אימא, אני יודעת מה אני
עושה, לא יקרה לי כלום, ד"ש לאבא, בי". עלמה פולטת בקוצר רוח
ומנתקת במהירות. מעדיפה לדמיין מהלך שיחה בנאלי שייחרט
בזיכרונה כמה שהייתה שומעת אם היא לא הייתה מנתקת, לפני שתאלץ
לשמוע את מה שאימה באמת ניסתה לומר, שהיא דווקא רוצה שמשהו כבר
יקרה לבת שלה, משהו שהיה אמור לקרות ממזמן.  
עלמה רק בת 22.  "כמה בוגר מצדי" היא מהרהרת בכך שהיום עזבה
את הבית ומגחכת לעצמה, טועמת את הדמעות שהחלו לזלוג מיד
כשניתקה. אף אחד לא יודע למה היא באמת עשתה את זה. אף אחד לא
יודע שלאחר שהיא ניתחה את כל העובדות היא הגיעה למסקנה שלמרות
שאין לה בשביל מה, אם היא לא תחתוך עכשיו זה כבר לא יקרה
מרצונה החופשי.
עלמה שונאת שמחליטים בשבילה, כשזה הגיע לשאלה מי יחליט, היא,
ההורים שלה או הדבר היחיד שבאמת קורה בסוף לכולם וכל כך מפחיד
אותה היא בחרה באפשרות הראשונה. רדופה ונמהרת, היא אפילו לא
התעקשה להכיר את השותף שלה לפני שחתמה על החוזה. היום היא תכיר
אותו. טוב, היא לא חייבת ממש להכיר אותו... בכל מקרה, עכשיו
היא צריכה למצוא את המאמר הזה כדי להשלים את התחקיר ואז להגיש
אותו יחד עם הציפיות המחושבות שלה על פי החומר שגיבשה. זה מה
שמטריד אותה עכשיו.
עלמה נמשכת למצולות מלאכת החיפוש במהירות לא רגילה, כאילו
מישהו קשר אליה סלעים כבדים שרק חיכו להזדמנות. היא לוחצת
בלהיטות על קישורים לאתרים נידחים ומוקסמת מכך שמדי פעם, כשהיא
רק מואילה להתייחס לאיזה לינק שולי שמתחנן אליה, היא מגלה בו
בדיוק את המידע שחיפשה ולא חלמה להשיג בכזו קלות. היא שומעת
שתי נקישות מהוססות על דלת חדרה, היא בטח כבר יושבת כאן שעות.
הדלת נפתחת והשותף החדש שלה עומד מולה.
"שלום" הוא מחווה תנועה קטנה בכף ידו כשזרועו צמודה לגופו .
"את עלמה? אני גיא" הוא מציג את עצמו בראש מורכן מעט כשעיניו
מורמות לעברה.
"היי, מה שלומך?" היא מחייכת אליו ומושיטה את ידה ללחיצה, כמו
שצריך.
"את עסוקה? אני מפריע?" גיא שואל לאחר שהוא מבחין בשורות
הצפופות שעל המסך.
"אני עובדת, אבל זה לא נורא" עלמה עונה, מקווה שזה ייגמר
בקרוב.
"טוב, אני אתן לך לעבוד, נראה אותך אחר כך"  הוא סוגר את הדלת
ללא קול.
עלמה חשה הקלה ונושפת ארוכות. מצבים מביכים זה עוד דבר שהיא
שונאת. היא נמנעת מהם; היא לא מחליקה טיפ לכיס החלוק של הבחור
שחופף לה במספרה, היא לא מביטה לקבצנים בעיניים כשהנדבה שהיא
מניחה בתיבתם משמיעה צליל  מתכתי ובעיקר  חושבת טוב טוב לפני
שהיא ממירה את רגשותיה למילים.
חם ומחניק לעלמה בתוך החדר שלה, היא שומעת את זמזום המזגן
שבסלון אבל מחליטה לצאת רק כשתהיה חייבת. היא גם מריחה משהו
מוזר, ריח של עשן.  לא עשן שמעיד על שריפה, גם לא עשן כמו של
הסיגריות טיים שאבא שלה מעשן, עשן אחר עם ריח מתוק ודביק , ריח
ייצרי, מגונה. תחושת מציצנות משתלטת עליה. עלמה מרגישה כמו
מישהי שלובשת חולצה ששייכת למישהו אחר וספוגה בניחוחו. זה מביך
אותה.
היא  צמאה, הרוק שבפיה כבר הצטמצם לכדי ציר סמיך, עלמה חייבת
לצאת לשתות.  בדרכה אל בקבוק המים המינרליים שהכניסה קודם
למקרר היא חולפת פני על גיא שמעשן בסלון, כשהיא פונה לחזור
לחדרה הוא מתחיל לדבר, ספק אליה, ספק לבדל שבו הוא נאחז, היא
מחליטה לעצור בכל זאת.
"את יודעת, הייתי אמור להגיע הרבה יותר מאוחר לדירה. אויש אני
שונא את המילה הזאת, 'אמור'".
עלמה מחליטה להישאר לשתות בסלון, החדשות ממילא מתחילות עוד מעט
ואולי יאמרו שם משהו שהיא צריכה להתחשב בו בתחקיר. היא מתיישבת
על הכורסא המרוטה שמול הספה שגיא השתרע עליה בפישוט איברים
ומביטה אל המסך שמהבהב ברקע. גיא ממשיך לדבר.
"אבל היה לי כיף בנסיעה לתל אביב" הוא מנסה לשלוט בצחקוק
שמפרפר מפיו "ראיתי את הארובות".
"איזה ארובות?" עלמה שואלת בנימוס, המונולוג של  גיא הגיע כבר
לשלב שבו אם היא לא תגיב לא יהיה נעים.
"הארובות עם העשן המזוהם, בכניסה לחדרה" גיא משתנק מצחוק
ומשאיפה נמהרת "איזה מסכנות הן, עומדות שם אחת ליד השניה, הן
אפורות, מבטון כאלה" הוא לוקח הפסקה קצרה כדי לנשום אוויר
וממשיך "אבל מה, הן לא כמו הדשא. כי עשבים אם הם רוצים להתכופף
ולדבר אחד עם השני אז הרוח באה ומטה אותם, ארובות לא, הן לא
יכולות לדבר אחת עם השניה. מסכנות" ומביט אל המסך במבט מהורהר,
"פחחחח, מסכנות" עכשיו הוא כבר נחנק מרוב צחוק. עלמה מחליטה
לחזור לחדר שלה כשמשפט אחד מהדהד בראשה, "השותף שלי? השותף שלי
הוא חתיכת אידיוט!" .  

ב. עלמה לא ישנה טוב בלילה הראשון שלה בדירה. היא מתעוררת
לאחר שעתיים של שינה טרופה, בטנה מצומקת, נשימתה רעילה ופניה
ספוגות בייסורים. את רוב הלילה היא בילתה בריצה מחדרה אל האסלה
משתעלת את המחשבות הרעות שהצטברו בראשה החוצה, ואז ומהאסלה
בחזרה למיטה, רועדת. היא שמחה שהחדר של גיא רחוק מהשירותים, אם
הוא היה מתעורר הוא בטח היה שואל אותה מה קרה והיא הייתה צריכה
להמציא סיפור על זה שהיא בטח אכלה משהו לא טוב, כי מה היא תענה
לו? שהיא מתגעגעת לאימא? שהיא שוב התחילה לחשוב על המוות? שהיא
לא נורמלית?
כשעלמה הייתה בת שבע בערך היא גילתה שכולם מתים בסוף, הבדיות
שההורים שלה סיפרו לה כדי לנסות להרגיעה על כל מיני מלאכים
שיבואו וייקחו אותה לא שכנעו אותה במיוחד. עלמה הייתה ילדה
נבונה, היא הכירה בכל חושיה הילדותיים שיום אחד היא פשוט לא
תהיה, שאין שום דבר שהיא יכולה לעשות בנדון והכי חשוב שאף אחד,
אבל אף אחד לא יכול לספר לה איך זה. למבחן הזה, אין שום סיכוי
שהיא תוכל להתכונן.
במשך כמה שבועות, לאחר שההשפעה של הגילוי הזה התחילה להדאיג
את הוריה, היא הפסיקה לחקור בנושא והייתה בוכה בשקט בלילות עד
שהייתה נרדמת, כמו תינוק שמתגעגע לרחם. מענה את עצמה בניסיונות
לדמיין איך תחייה אחרי שהם ימותו ואיך היא עצמה תמות לבד, כי
הם כבר לא יהיו. האפלה הזאת שהשתלטה על עלמה כשהייתה בת  שבע
דעכה תוך כמה שבועות, אך מאז בכל פעם שחוותה לילות ראשונים
כשהיא לא מוקפת באהבה ללא תנאים היו מגיעות הרעידות ואחריהן
ההקאות, זכר לאותם לילות בכי מסוייט של ילדותה.  
עלמה מרגיעה את עצמה במחשבה שתוך שבוע זה ידעך, זה תמיד דועך.
בגלל זה היא עזבה את הבית כל כך מוקדם, כדי להתרגל לבדידות,
להתרגל לעצמה. היא יודעת שכל עוד היא תהיה לבד יוותר בתוכה
גלעין של צער, אבל מקווה שהתענוג שתפיק מההרגל יספיק כדי לנחם
אותה.  

ג.  מוצאי שבת עכשיו, עלמה חוזרת לדירה. אולי עדיף שנאמר
חוזרת הביתה, כדאי שגם אנחנו נתחיל להתרגל לרעיון.
למרות שהיא לא רואה אף אחד כשהיא פותחת את הדלת, היא מרגישה
שהיא לא לבד שם. יכול להיות שזה פורץ, כדאי שהיא תצא ותתקשר
למשטרה, אבל עלמה נכנסת. היא מגששת אחר הישות שהיא חשה קודם
ובמטבח מוצאת את גיא. הוא יושב בפינת שולחן הפורמייקה, ראשו
קבור בין זרועותיו שמתחלחלות מדי כמה שניות בזעזועים קטנים.
הוא לא רואה אותה. כמה שניות חולפות במהלכן היא חוככת בדעתה אם
עדיף שתלך חרש לחדר שלה, עד שהיא מתיישבת מולו ומחליטה לשאול
אותו מה קרה. מבועת, הוא מרים את ראשו מהקן שיצר לו ועונה לה
שהוא לא יודע, שלא קרה שום דבר "אולי אני משוגע", הוא תוהה
בקול.
עלמה חושבת שכדאי שהיא תשאיר אותו לבד, היא יודעת שאם היא
הייתה במקומו היא הייתה מעדיפה שלא ינסו לעזור לה, הוא בעצמו
הרי לא יודע מה קרה, אז איך היא יכולה לעזור? אם היא תישאר זה
רק יקשה עליו יותר, הוא חושב שהוא משוגע  ובטח לא רוצה שאנשים
אחרים יראו אותו. היא מבינה איך הוא מרגיש, זה הרי בדיוק כמו
ש... עלמה נשארת בכל זאת. היא חושבת שאולי גיא בעצם לא כזה
אידיוט. נראה לה שהנוכחות שלה מולו מקלה עליו וזה גורם לה
להרגיש טוב, הרבה זמן עבר מאז שהיא הרגישה ככה, כמו מישהו אחר,
מישהו רגיל. היא נסחפת אל התחושה הזאת ברצון, עכבותיה מתכלות
אחת אחרי השניה, היא מופתעת מעצמה.
עלמה מרגישה איך שכבת המועקה התכלכלה שהיא התרגלה להיות עטופה
בה מתאדה לאיטה, איך הערפיח הופך לדליל יותר, מאפשר לה להרגיש
את הרוח על עורה . היא מבינה שהבלתי נמנע יתרחש, לא משנה מה
תעשה, אבל שרק היא עצמה יכולה לקבוע איך תחוש במהלכו. עלמה
ניצבת בפני החלטה חשובה, עד שהרגע יבוא, היא חייבת להחליט מה
היא, ארובה עשנה או דשא ברוח.