שוב אותו טירוף אוחז בה. היא מכבה על עצמה סיגריה, מסתירה את
זה שטוב לה. כשאני מנסה לדבר איתה, אני רוצה שהיא תשאיר את
הסבל אצלה, שלא תשתף, אני לא רוצה לחשוב שהיא מענה את עצמה
בשביל תשומת לב, או חמלה. כשאני שואל אותה היא אומרת שזה עושה
לה טוב, שזה מרגיע את מה שבפנים. מי אני שאשפוט אותה?

נסענו ביחד, הוד-השרון, אני נוהג. מחפשים מקום שקט. עשינו טעות
שבאנו לעיר, זו תמיד טעות. לא התעצלנו. נסענו לים, לצוק בבית
ינאי. פעם ירדתי את הצוק הזה ברגל, הוא באמת לא כזה גבוה, אבל
היה ממש חשוך, וזה היה מאתגר.
יושבים ובוהים בים. לא מדברים. לא צריכים לדבר.

עולה לי זיכרון של שבוע שעבר. הלכנו למסיבה. היא שתתה כהוגן.
גם אני לא בדיוק שמרתי על עצמי, מה גם שהייתי צריך לנהוג.
אבל קרה, ושתינו, ועשינו "טעות", ומצאנו את עצמנו קוטפים הנאה
זה מגופה של זו וזו מזה. בעבר מקרה כזה היה מביא לסיום של קשר,
אבל לא הפעם. הפעם הקשר שלנו היה כבר מעבר לפן הרדוד של מה
שעשינו. זה היה כהיה תמיד וכלא היה אף-פעם.
באותו יום היא אמרה לי. "אני שונאת את עצמי, כי יותר נוח לי
לאכול כשהמזלג והסכין תואמים". באותו רגע לא הבנתי אותה. אבל
אחר כך הסכמתי, הגיוני.

היינו מדברים שעות על החיים, דיבורים סתמיים ודיבורים
מהפכניים.

היא רצתה לשנות את העולם.

עומדים על הצוק. נשענים קלות על הרוח שמלטפת את פנינו.
היא מסתכלת עלי. מבט חודרני שאי אפשר להרפות מהבהיה בו. "אתה
תיפגע אם אני אלך?" שאלה. "לא" עניתי "אני אסתדר עם כל החלטה
שתעשי". החזירה מבטה לים. "ניראה לי שאני אעזוב עכשיו, רק דבר
אחד מפחיד אותי, והגיע הזמן להתמודד איתו." אמרה בקול הרך שלה.
"כל השאר רחוק מהמציאות. רחוק מדי שאין טעם כבר."
לא ניסיתי לשכנע אותה. היא הפסיקה לפחד.

עכשיו אני יודע שהיא לא עשתה את זה בשביל תשומת לב.
אני גאה בה. כאילו ששינתה את העולם.