(אני מבקשת סליחה מכל מי שקרא ונפגע. כי זה עלול לעורר טריגר)


בלילה אני יכולה להרגיש, להיזכר. זה קורה  עכשיו, אבל רק שלא.

מעניין אם הוא יודע או העיז להעלות במחשבה, כאילו קורה ממש
עכשיו.


ידו שנוגעת בירכיי. האצבעות שמחפשות את מה שיש, מה שקיים, מה
שמתחבא, את מה שלו לא ידוע ולי לא ידוע ואז חודר... מרגישה
אותו נועץ.
והאצבעות לא מרפות ממני חודרות וחודרות עד הריאות.
עמוק ויותר עמוק. ולמה זה לא מפסיק? אני שואלת. אני עוצמת
עייניים ממש חזק. מדמיינת אותי אישה, אישה שלא קרועה מבפנים
שהוא לא קרע עם ידיו,עם האצבעות. ממש ככה קרע לי את כל חלקיק
רגש שהיה לי.
וזה נעלם. הילדות נעלמה מי שהייתי נעלמתי. והכל בגללו הוא
החליט לעשות את זה ובלי שידעתי מתתי. ילדה מתה. ומאז עד היום.
איזשהו יצור נשארתי
לא חיה. לא אנושית. לא מתה. לא נושמת.לא בוכה.
חזקה -
כדי שלא אכאיב כמו שהוא הכאיב לי.

והוא הבטיח לי שזה רק משחק.

ובבוקר אני מבטיחה לעצמי שזה רק חלום.