"איזה שמיים," אמרת לי, "פסיכודליים לגמרי".
הנהנתי בהסכמה. הייתי מסכים איתך באותו רגע גם אם היית מכריזה
שראש הממשלה הבא צריך להיות רקון. שכבנו שנינו על  מכסה המנוע
של הטויוטה של אבא שלי מכורבלים בשמיכת פוך ולמולנו המכתש
הגדול מתעורר מדמדומיו לעוד יום מדברי וצהוב. שאפתי את הריח
שלך לריאות שלי והייתי שיכור, שיכור ממך. ישבנו ככה עד שהשמש
עלתה ואז נסענו הביתה... הביתה... בום!
"מגדל לקודקוד."
"כאן קודקוד."
"נשמע פיצוץ מכיוון השכונות הערביות."
"שלילי מגדל. לא משלנו, אבל תפתח עיניים ותהיה זהיר."
"לילה טוב." מגדל סוף.
לא משלנו. בטח הדובדבנים שוב תקעו מבוקש. איזה כיף להם. מזמן
כבר לא הרמתי איזה חמוש. מכות זה לא נחשב. מינימום כדור בפיקה
של הברך.
איזה קור, אלוהים. מתי כבר תיגמר השמירה המזוינת הזאת? אני
במרכז של שכונה עוינת של 30,000 תושבים שרק מתים לזיין אותי,
וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה עלייך. השיער המדהים ,השפתיים.
את המודל בשבילי לכל הבחורות בעולם. נשארת ככה גם אחרי שבישרת
לי בדמעות שכשהייתי עם החבר'ה ביוון הזדיינת עם רם המדריך שלך
ליוגה. פעמיים. לא ידעתי איך להגיב. רציתי לתפוס לך את הראש
ולדפוק אותו בשולחן, בפינה של השולחן. אני אהבתי אותך. אני
אהבתי אותך! איך יכולת לעשות לי את זה, יא בת זונה?! אני צועק
ואת בוכה. בסוף לא יכלתי לראות אותך יותר אז קמתי והלכתי
הביתה... הביתה...
מה זה? היה רעש בשיחים למטה. אני דורך ת'נשק ומדליק פנס.
הידיים רועדות לי ולמרות הקור אני מזיע.
שני חתולים מזנקים מתוך השיח ואני כמעט מחרבן בתוך החרמונית.
"הלוואי שתגמרו בשווארמה של חסן." אני מסנן. אני מדליק סיגריה
בודק מסביב שאף אחד לא עושה לי בדיקת פתע. פלאי המרלבורו.
מתחתי פרושים האורות החיוורים של חברון.
"מגדל מקודקוד."
"כן, כאן מגדל."
"מילו אתה בסדר?"
"כן המפקד, עשר."
"יופי, תמשיך ככה."
"אה... המפקד? אני כבר עוד מעט 4 שעות כאן. אתה שולח מישהו
להחליף אותי בקרוב?"
"מילו, תחזיק מעמד, אני עובד על זה. רוב החבר'ה בפעולה."
"אוקיי המפקד." סוף.
סוף. חיכיתי שבועיים לפני שהתקשרתי אליך. לא ענית בפלאפון
ובבית אמרו שאת בשיעור יוגה. יומיים אחרי זה התגייסתי. אני,
שמ-י"א מדבר על זה שאני הולך לשרת בקריה כדי להיות קרוב אלייך
ולעבור לגור אתך, אני שמעולם לא עניינו אותי נשקים ויריות,
נכנסתי לקצין מיון ודרשתי קרבי. קיבלתי נח"ל והייתי מרוצה.
לאט-לאט בתוך כל החרא הזה התחלתי לשכוח אותך. בקושי יצאתי
הביתה והשתדלתי לא לחשוב עלייך. מדי פעם דיווחו לי אנשים מה
קורה אתך למרות שממש לא רציתי לדעת. השתחררת על בעיות מצפון
(פציפיסטית מזדיינת), טסת לניו-יורק והיה לך חבר עורך דין בן
29. אחר כך נסעת לצ'ילה. יופי לך, חשבתי לעצמי, הלוואי שתחנקי.
את מזדיינת עם עורכי דין בניו יורק ואני לבד. לבד.
רק אני פה. אני והשועלים וחתולי השווארמה ו-30 אלף פלסטינים
מסריחים מתחתי. 30 אלף, אבל בחיים שלי לא הרגשתי יותר לבד.
חשוך פה וקר, אבל אני דרוך. פאר היצירה החי"רניקית הישראלית,
מכונת מלחמה משומנת היטב. רק שיבואו. רק שיבואו החארות האלה,
מי יתקע את מי ראשון. כנראה שאני.
המגדל הזה, אין לו היסטוריה מרגיעה. ארבעה חבר'ה כבר הלכו ממש
כאן בתחילת האינתיפדה. אולי אני הבא בתור? אולי כדאי לנצל
ת'זמן ולכתוב איזה מכתב פרידה, משהו פיוטי שיגידו שהייתי
משורר. "תפילתי נישאה על גלי הים אל האופק הבוהק." כן משהו
כזה. בטוח יצלמו למעריב. אולי יהיה על זה גם קצת דם כמו על
"שיר לשלום" של רבין.
את תהיי בהלוויה שלי? תגיעי מצ'ילה במיוחד, תעמדי ליד אמא שלי
ותבכי. היא תישען עלייך ואת תניחי את ראשך על כתפה ותלחשי לה
"תמיד אהבתי אותו, תמיד..." ואז תלכו הביתה עם כולם ותסתכלו
באלבומים שלי, וכשתגיעי לאלבום שלי מיוון  תחייכי לעצמך
מזיכרון פתאומי שיעלה בראשך של רם תוקע אותך מאחורה. בשבעה
שלי! ליד ההורים שלי! את לא מתביישת? איזה מן בן אדם את? אז מה
אם את מתנדבת באיזה בית מחסה או משהו כזה בצ'ילה? אז מה? זה
הופך אותך לבן אדם יותר טוב ממני? אני מגן על המדינה שלך, על
ההורים שלך. כל פלסטיני קטן שאני מוריד כאן זה פחות מתאבד
בתחנה המרכזית בת"א!  את עם הפציפיזם שלך. עוד כשהיינו ביחד לא
יכולתי לסבול את השטויות שלך על הכיבוש ועל השלום. כל
ההתיפייפות הזאת - הגיע הזמן להתעורר. להתעורר.
שיט. נרדמתי לרגע. הלב שלי רץ כמו בן ג'ונסון על כדורים. די,
להרגע. לא קרה כלום, אף אחד לא בא. השעה כבר 5 והארץ מראה
סימנים של התעוררות. החושך כבר לא כל כך חשוך ואפשר לראות כמה
אורות דלוקים בבתים למטה. עוד יום של פיגועים, הא חבר'ה? אני
קרוע מעייפות. הקצין המזדיין שכח אותי.
"קודקוד ממגדל."
"כאן קודקוד. תשמע מילו, יש כאן כמה בעיות. אני אוטוטו שולח לך
מישהו."
"מגדל סוף."
עברה כבר שנה מאז, אבל אני לא מצליח לשכוח אותך. כבר לא
מייצרים בחורות כמוך. אני חושב עלייך כמעט כל יום. מדמיין את
המגע שלך, את הריח שלך, צמודה אלי במיטה הכפולה בבית שלך. אני
עוד לא בטוח שאני יכול להמשיך בלעדייך, את כל כך חסרה שלי. אבל
הגאווה הזאת, המחשבה הזאת שזיינת מישהו אחר רודפת אותי במידה
שווה. המלאך והשטן הקטנים שיושבים לי על הכתף, הם והכומתה. מזל
שיש לי את הערבים האלה להתעסק איתם, אחרת ממש הייתי משתגע. אבל
מה יהיה כשאני אשתחרר?
"מילו אתה משוחרר."
"סוף-סוף." אני אומר. "כבר נרקבתי פה."
"יאללה, לילה טוב. אני מתכוון בוקר טוב."
פרקתי את הנשק בחוץ והתחלתי לצעוד בחזרה למגורים. בדרך ניגש
אלי אחד מחתולי השווארמה לבקש אוכל אז הורדתי לו בעיטה והטסתי
אותו איזה 50 מטר.
אחר כך עצרתי וישבתי על סלע גדול וחיכיתי לזריחה.
גאווה. כוס אוחתק על הגאווה, כוס אוחתק על הכל. אני פשוט רוצה
אותך כאן איתי מכורבלת, לדגדג אותך עד שתפרצי בצחוק הפרוע הזה
שלך ולחבק אותך חזק-חזק עד שכמעט ישברו לך העצמות ולא לתת לך
ללכת. איך יכולתי להיות כזה חמור? כשיש לך יהלום לא סתם נותנים
אותו למישהו אחר - נלחמים. איזה מטומטם.
מגיע לך, מגיע לך שתישאר לבד. אתה, הזריחה והשמיים.
איזה שמיים, ממש צבעים פסיכודלים.