אדם חצוי המביט בירח, בן מוות הוא.
אדם שלם המביט בראשיתו של הירח, בן אלמוות הוא.

בן מוות אני.

הכנפיים, הם כבר החלו בדעיכתם העצובה.
הדם שכיסה אותם, עוד מיום בראשיתי אחד, הולך ומתפוגג. נמס הוא,
משום מא, ונעלם בחלחלה באדמת הטרשים הקשה.
כנפיי, הו כנפי !
אותם פיסות עור שהייתי כל כך גאה בהם, שלעולם לא חששתי, ולו אף
לרגע, שיבוא היום ויקמלו.
מנסה לנפנף, לפרוש את מוטת הכנפיים שלימים הייתה לי, להתרומם
באוויר הקר.
לא מצליח. ונופל לתוך גיא אבדון פרטי ומוסתר.

אדם חצוי המביט בירח, בן מוות הוא.
אדם שלם המביט בראשיתו של הירח, בן אלמוות הוא.
איני רוצה להיות כמוכם !

לא ! אני אלחם. מלחמת ג'יהאד עצמית, כואבת אך הכרחית במידת
מה.
ממני לא יישאר רק זיכרון. ("וזיכרון? אתה בטוח שהוא ישאר")

אני לא אוותר !

אני יודע את זה.
ברגע שאאבד את עצמי, בשנייה שאשיל מעלי את היחודיות, אני.. אני
אהפוך לאחד מהם, מכם.
שאיפה, נשיפה, עוד ניסיון נואש למתוח את מוטת הכנפייים האדירה,
עוד כישלון, שאיפה, נשיפה וחוזר חלילה.

מטקס עצה, הבעייתיות משום מא, נשארת גם היא - אני !


אדם חצוי המביט בירח, בן מוות הוא.
אדם שלם המביט בראשיתו של הירח, בן אלמוות הוא.
שפיותי אינה מעורערת !

מנסה נואשות להגיע למרכז הגב, אותו מקום שבו צמחו הן, בכאבי
תופת בלתי ניתנם לתיאור.

אני מספיק להגיע, שאריות הדם הנותרות זולגות אט אט בצמיגות
בלתי אפשרית.
ממשש, מתלבט, ומחליט החלטה גורלית.

אם אני אל אשלוט בעצמי אני אצרח. ותולש.

אדם חצוי המביט בירח, בן מוות הוא.
אדם שלם המביט בראשיתו של הירח, בן אלמוות הוא.

והירח זורח במלוא אונו.