אני שונאת את הירח.
הוא גורם לי למחשבות מהסוג המוכר כל כך שיש לכולנו, מחשבות על
מה שיכול היה להיות.
אני מתחרטת אלפי פעמים. על מה שאמרתי, שעשיתי, שהייתי, ובעיקר
על מה שלא.
ומה היה קורה אם, ואפילו אולי.
דמעה אחת של עצב, דמעה קטנטנה ומלוחה שמתגלשת לה במורד פניי,
דמעה שאני משתדלת להחניק, אבל היא כל כך מפריעה. דמעה כזו, שלא
רציתי שתבוא. אני יודעת שבעקבותיה יבואו עוד, הרבה, הרבה יותר
מדי.
וכלום.
שקט סביב, אף אחד לא מתייחס, אף אחד לא רואה, אף אחד לא
מרגיש.
והוא, בעיקר הוא. זה לא שלא אכפת לו, הוא פשוט אינו שם לב.
וכן, כמו שחשבתי, דמעה אחר דמעה, מחשבה אחר מחשבה, רגע של עצב
לאחר רגע נוסף, הכל זורם לי מהעיניים.
אבל בסך הכל, זה לא ישנה.
אני אשאר אני.
אותה האחת , שלא תגיד, שלא תעשה, שלא תהייה.
זאת אני.
והירח מביט בי מרחוק, מחייך.
ואני מחייכת אליו בחזרה, ומבטיחה שמחר אני כבר לא אבכה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.