כן, אני זוכרת. באותו היום, הילדותי לקח את השטיח של סבתא
לניקוי יבש.
אותו שטיח מזעזע בצבע ורוד-בזוקה, שגרם לו להצטווח בעונג בכל
פעם שהוא ראה אותנו.
אני לא מבינה איך הצלחתי להסתדר עם השטיח המחריד הזה כל-כך
הרבה זמן. כמעט שנתיים של חיים בדירה המשותפת שלנו, אי שם
במרכז תל אביב הישנה.
אולי קיוויתי שלא ישימו לב לכתמים ממיץ הפטל, שהילדותי אהב
כל-כך לשתות. תמיד צחקתי עליו שהוא עוד לא התבגר מימי גן חובה.
הוא, בתגובה, נהג לשאול אותי אם אני זוכרת היכן הנחתי את מקל
ההליכה.
אבל מסתבר שטעיתי, ראו את כתמי הפטל. ועוד איך ראו.
אז שלחתי אותו לניקוי יבש, אז מה.
כמה שעות לאחר מכן, כשקצין העיר נכנס בדלת, הוא אמר לי
שהילדותי אפילו לא הספיק להגיע לחנות הניקוי היבש לפני שהמחבל
התפוצץ לידו.
הוא באמת היה נחמד, אותו קצין, ניסה לנחם אותי שהילדותי מת
מיד, ללא סבל.
אני, בתגובה, שאלתי אם רואים את כתמי הדם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.