כל התמונות פה מכוסות אבק.
השיער שלי כבר נראה אפור,
מהתמונה שלו ושלי
זה היה מזמן...

אני נושפת, והאבק מתפזר לכל עבר,
ואני מגלה חיוכים של חברים צעירים,

והנה אנחנו בחורף ההוא,
רטובים וצוחקים,
סתם מתחבקים ומחייכים,
ופה- קצת עצובים, קצת משונים.
מוזרים היינו.

עוד נשיפה. גרגרי אבק נוחתים לי על החוטם.
החולצה מפורים ההוא כבר דהתה,
והשרשרת מהתמונה הישנה,
נעלמה לי כבר מזמן...

והנה תמונה שלנו,
עולם פרטי, הגשמת חלום.
והוא, ביום הגיוס,
והכל נראה רחוק שנות אור...
ואני עם איזה מפורסם,
והרבה אנשים, מהצפון, מהדרום,
אחת מהמרכז,
ילדותיים וזורחים,
ניצוץ בעיניים של פעם,
כל כך נאיבי.

תמונות פספורט של ספר המחזור,
זוגות שאהבו, וכבר לא,
וחברויות שדעכו,
והכרטיס להופעה ההיא, ששינתה לי את החיים.

הזמן מרפא...
והנוסטלגיה פוצעת.