אה! יהודי ארור לא תפרה זרעך אינך תמשיך דורות של דת עלובה זו!
פולין שנות ה-40 ילד קטן מעט לאחר גיל המצוות אינו מכיר עוד את
העולם ובערב קר, השלג מכה את רצפת הרחוב ובבית מול האח הם
יושבים ומשוחחים שיחת משפחה אוהבת, לא מודעים שתחת השלג מתחבאת
לה מלחמת הרס, ולפתע שער הבית נפרץ, צעדים נוקשים מחרישי
אוזניים מכבים את אש האח, מכבים את המשפחה שעד לפני שעה הייתה
מאושרת ושלווה. הם תפסו את אביו וסחבו אותו בכוח אל כיכר העיר
שממקום בילוי הפך למקום לקיחת נשמות תמימות. מול עיניו הקטנות
של הילד הם תולים את אביו מכלים את גופתו כעצים למדורה הוא
רוצה לעצום את עיניו אך אסור כי שיפקח גם את אמו ואחיותיו
תעלים אש המלחמה. בחוץ החלה סערה, גשם דם של דת נכחדת טפטף ללא
הרף ולפתע השכנים נעלמים, זעקות חוסר האונים לא נפסקות והוא רק
ילד, הוא אינו מבין למה השכן בבית ליד לא רואה את המתרחש ולמה
הוא לא צריך להתחבא תחת השמיכה בלילה. לאחר שנה נשמת אמו עלתה
גם היא שמימה מצער והוא נותר ילד גבר אשר צריך להגן על
אחיותיו, אחיו נעלם וממנו רק תמונה נשארה, צעדיי מגפיים נוקשים
נשמעו בכניסה והוא ידע כי אין מנוס, מעתה הוא יצטרך לשמור על
עצמו, לשרוד את מכות השוט את העבדות, הרודנות. אחיותיו אינן
שרדו את הסלקציה חיילי הדיקטטורה לא ראו בהן שום תועלת ובעודן
חיות נשרפו בתוך תנור שאמור לשמש לאפייה אך נהיה תנור ששורף
בשר אדם חי. הוא שרד נאבק בין החיים למוות נתפס בשארית כוחותיו
בקצה הצוק לא נופל אל מחנה ההשמדה, הולך עירום ומושפל בשלג
הקר, אוכל תאוות לא כשרות מכופף כבודו אל מול החיילים הלא
אנושיים, חוטף מכות, צעקות, רואה איך אנשים נהרגים ונזרקים
לבור בהמונים. לאחר ארבע שנים קשות הצליח לברוח ואל ארץ הקודש
הגיע, גם פה התנהלה מלחמה, אך הוא אינו עוד סוגר את עיניו הוא
צמא לחופש, רוצה להרגיש שזה נגמר הוא נלחם בכוחותיו האחרונים
וזכה לחיים הגונים. ישראל שנות החמישים בית קפה שכונתי הוא
יושב מסתכל מסביבו אנשי דתו הולכים, חופשיים, לא מפחדים, הוא
מרגיש גאווה בלבו על ששרד את מלחמת הדמים. היא ישבה מולו,בחורה
צעירה מעט לפני שנות ה-20 בחייה הם הסתכלו זו בזו והשאר כבר
היה כמו אגדה. הם הקימו בית חם, הביאו ארבע ילדים מופלאים
לעולם, ארבעים שנה העבירו בעבודת פרך ללא הנאה, ללא מותרות אך
עם הרבה אהבה ולעולם לא התלוננו רק אהבו וזו בזו תמכו. הוא
עכשיו בשנות ה-70 לחייו מחלות רבות מטיילות בגופו מנסות אותו
לנצח אך הוא נלחם והיא לצדו אוהבת ותומכת לא נשברת, הוא יושב
על כסא גלגלים, גופו מקומט ומוחו כבר אינו מתפקד, הוא חזר
להיות ילד קטן והיא מטפלת בו במסירות ימים ולילות ואוהבת אותו
בדיוק כמו באותו היום בבית הקפה, עשרות שנות נישואים שהתבססו
על אהבה לא ישברו ולא יתבוססו בדמם. הנכדים בין רגליהם
מתרוצצים והוא עוד נותר עם אותו החיוך התמים שלא ירד מפניו גם
ברגעים הכי קשים, אה! נאצי ארור את זרעו לא העלמת רק חזקת את
כוחו ואתה במלחמה המזוויעה הפסדת.