אני זוכרת את השיחה הזאת.
ואף פעם לא אוכל לשכוח אותה.
המילים הכל כך חודרות שלה, שחצו אותי, היישר בלב.
"אני לא הולכת לטיפול!" כך היא אמרה
והיה לי כל כך קשה להשלים. היה לי כל כך קשה להבין אותה.
"אני רוצה להרגיש את זה... עד הסוף" היא המשיכה.
וקרעה אותי עוד ועוד, עם כל מילה והבעה שלה.
ולא היה לי על מה להתווכח, "זו החלטה שלי!" היא החריזה.
"כל המורפיום והצילומים הבדיקות והזריקות חנקו אותי כבר! ואין
לי אוויר!
זה לא נקרא חיים!
אני יכולה למות עוד שתי דקות או עוד חודשיים! אז מה זה
משנה!?
השיגרה הזאת לוחצת אותי ונגמר לי האוויר עם כל המחלה הזאת.
אני לא מבקשת הרבה, רק שתתנו לי כבוד, ותניחו לי ליפול בשקט!"

ולאחר שבועיים של שתיקה, ללא טיפולים ותרופות הגיע האור שלה -
כך היא קראה לו. כל כך ייחלה לו. ולבסוף באמת קבלה מה שהיא
רוצה.
אני זוכרת את אותו בוקר סגריר.
הרגשת הצחנה הייתה אכוזה באוויר.
קמתי בנשימות כבדות, וגרון חנוק.
וצעדתי, כמו בכל בוקר, אל חדרה לבדוק לשלומה.
היא שכבה שם, כמו פיה קטנה שכוחותיה נגמרו.
היא נראתה כל כך ריקה, כל כך חסרת הבעה.
נשמתה פרחה באותו לילה, אל עולם שכל כך רצתה בו.
על פניה היה שזור חיוך עצוב.
נפלתי על הרצפה אוכזת בידה, לא מצליחה להפסיק את הדמעות.

והמבטים של כולם, והלחישות מלווים אותי עד היום.
וגם היא, בתוכי, לא מרפה אפילו לרגע.
יכולים להגיד שלא השלמתי עם האובדן, יכולים להגיד שאני פשוט
מטורפת. אבל אני אהבתי אותה בסכ"ה, ותמיד אוהב אותה.
עם כל צעד שעשתה, עם כל מבט ומילה שאמרה לי, אם פגעה בי, או
גרמה לי להרגיש הכי מיוחדת בעולם.