[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סם ש. רקובר
/
ציד הבאגים הגדול

א
בבוקר יום בחינת הבגרות בספרות לא התעורר אורן תגר. לא משום
שלמד עד מאוחר, הוא בכלל לא למד, אלא משום שבבקרים באו אליו
החלומות ונשאו אותו אל ממלכת האשליות המתוקה, בה התפנק עד
לשיכרון חושים. מי שטיפת הרצפה, שאימו שפכה על ראשו, שלפו אותו
מההזיות והחזירו אותו למציאות רטובה ומרופשת. "כמה פעמים אני
צריכה להעיר אותך? אמרתי לך אלף פעם שאם לא תקום, בסוף אשפוך
את מי הדלי על הראש שלך." אבל אורן עדין לא קם, המשיך להתכרבל
בשמיכה במחצית המטה התחתונה היבשה. ואז אמרה אימא "אם לא תקום
מיד, אני אשבור את המחשב שלך."
בדרך לבית הספר נכנס לווירטואל-שופ ובדק אם התוכנה המיוחדת
והחדשה שהזמין כבר הגיעה. עדיין לא. מתי תגיע? מקסימום שבוע.
טוב, חשב בלבו, אז הפרויקט שלי ידחה בעוד שבוע. אין מה לעשות,
בלי התוכנה הזאת אי אפשר להתקדם.
בסיבוב שלפני בית הספר קנה שלגון. כשהגיע לקצה בית הספר החליט
ללכת על גדר הלבנים החומה שהקיפה את בית הספר עד לשער. ממול
נשקפו אליו חלונות אולם האוכל הגדול שהפך לאולם בחינות ארעי.
הכול הסתכלו בו משם, התלמידים שהפסיקו לכתוב, המורים והבוחנים,
כולם התבוננו בו, בנער המאחר לבחינת הבגרות, כשהוא פוסע לו
לאיטו בסנדלים, במכנסי ג'ינס קצרים, חולצה משובצת, פתוחה ללא
גופיה, מלקק את השלגון במין ריכוז עילאי כאילו העולם כולו
התמצה בטעם הווניל. אורן קפץ מעל הגדר, עלה לאיטו על המדרגות
המובילות לדלת אולם הבחינות ופתח אותה בדיוק ברגע שהשלגון
נגמר. השליך את המקלון ולקח מידי הבוחנת את טופס הבחינה. "שב
פה." אמרה והצביעה על כיסא ריק בשורה האחרונה. אצבעותיו
הדביקות השאירו כתם על הטופס. הבוחנת עיקמה את האף ואמרה בשמץ
של שימחה לאיד "הפסדת חצי שעה מהזמן שלך." הוא חיפש בכיס
החולצה עט ולא מצא. הטיב את משקפיו על חוטמו, ליטף את שער ראשו
האדמוני הארוך באצבעותיו המרוחות בווניל ואמר "סליחה, אפשר
לקבל עט? שכחתי את העט שלי בבית."

"נו," אמר הבוחן הראשי, "תגר, תגר אורן. אני מקווה שסיימת
בהצלחה את הבחינה בכתב ועכשיו תצליח גם בבחינה שבעל פה. שב
בבקשה."
אורן התיישב בלי לומר מילה. מימין לבוחן הראשי ישבה המורה
לספרות עברית, הגברת מרים אלפרוביץ (השמנה), ומשמאלו ישב המורה
לספרות כללית, מסיה ז'אק (הנייאק) אסרף. את הבוחן הראשי עצמו,
איש מבוגר שדוף וממושקף, לא הכיר.  
"שמע," אמר הבוחן הראשי, "היות שאתה הנבחן האחרון, ניתן לך
קארד בלאנש, כרטיס חופשי. דבר על מה שאתה רוצה, על ספרות עברית
על ספרות כללית, על מה שאתה רוצה. ספר לנו על מה שקראת, על מה
שמעניין אותך. אתה נראה לי תלמיד שמרבה לקרוא ..."
אורן חפר במחסן הזיכרון, מה קרא לאחרונה? אבל חוץ מתוכנות מחשב
שהתרוצצו על מסך הזיכרון שלו, לא הצליח להעלות דבר.
הבוחן הראשי החליף מבטים תמוהים עם שני המורים לספרות, והמורה
ז'אק נחלץ לעזרתו, "אני בטוח שקראת בעיון רב את מופסן, בלזק
..."
"תכשיטים מזויפים." נזכר אורן בסיפור.
"יפה מאד. תכשיטים מזויפים, שיהיה, גם זה סיפור יפה, אם כי
הסיפור המחרוזת מפורסם יותר. בוא תספר לנו מה שאתה חושב על
הסיפור הזה. תתחיל בתוכן שלו, בבקשה." אמר הבוחן הראשי ושילב
את זרועותיו מאחורי ראשו.
"בסיפור מתואר איש אחד, שכחתי את שמו ..."
"מר לנטין." אמר ז'אק.
"כן. אז המר לנטין הזה, שהיה פקיד שלא הרוויח מי יודע מה,
התאהב בבחורה אחת יפהפייה, התחתן איתה, ושניהם חיו חיים טובים,
ממש חיי מותרות. הכול היה בסדר חוץ מהעובדה שאשתו אהבה לבלות
בתיאטרון ולענוד תכשיטים מזויפים, שאותם היא אספה בסיטונות.
יום אחד היא חטפה הצטננות קשה ומתה. אחרי כן התדרדר מצבו
הכלכלי של מר לנטין והוא נאלץ למכור את התכשיטים המזויפים שלה,
כדי להשיג כמה פרנקים. ואז התברר לו שהתכשיטים הם בעצם אמיתיים
ושאשתו האהובה היתה בעצם זונה ..."
"פילגש." אמר הבוחן הראשי.
"פילגש. היא היתה פילגש של מישהו עשיר באמת שנתן לה מכול טוב.
אחרי שמר לנטין תפס את העניין, חל אצלו שינוי גדול. הוא מכר את
כול התכשיטים שלה, הפך עשיר והתחיל לחיות חיים טובים כמו
העשירים."
"יפה." אמר הבוחן הראשי, "תיארת את הסיפור היטב. מה אתה חושב
שמופסן רצה להגיד לנו?"
"שאנשים הם בעצם מזויפים. אבל אני חושב שהסיפור לא כל כך
מוצלח, כי הוא מלא באגים וסתירות."
"מדוע?" שאל ז'אק קצת בהפתעה.
"כי מר לנטין הזה יוצא מהסיפור די מטומטם. מה, הוא לא הבין
שאשתו עובדת עליו עם כול היציאות האלו שלה בערבים? שחיי
המותרות אינם מתאימים בשום פנים ואופן למשכורת שלו? ואז,
פתאום, האהבל הזה משנה בבת אחת את עורו, פתאום הוא נהיה בעל
עור של פיל ומתחיל לחיות חיים טובים על חשבון האתנן של אשתו
האהובה?
חוץ מזה מה פתאום שיפהפייה כזו תתחתן עם אחד כזה? אם היא באמת
אהבה אותו, ממש, אז זה לא מסתדר שהיא תהייה זונ... פילגש. אם
היא לא התאהבה בו, אז למה שתתחתן איתו, הרי עשיר הוא לא היה!"
"נו," אמר הבוחן הראשי ועשה תנועה חדה בידו, "החיים הם לא
בדיוק מתמטיקה. לא הכול מסתדר כול כך נקי, כמו שצריך."
"נכון," השיב אורן, "אבל זה סיפור, וסיפור צריך להיות בנוי כמו
תוכנה, בלי שום באגים, אחרת היא לא תרוץ."
"נו טוב, נעזוב את זה. בוא נראה עכשיו מה קראת עוד? מה עם
בלזק, קראת משהו שלו?"
"בלזק? כן, בטח, קראתי סיפור אחד שלו. אבל אני לא זוכר את
שמו."
"לא חשוב. תאר לנו את התוכן, אנחנו כבר נדע מה שם הסיפור."
"הסיפור מתאר אהבה בין חיל צרפתי , לגיונר אני חושב, שברח
מהשבי, הגיע לנווה מדבר ושם הוא התאהב בברדלסה..."
"מה!?" קראה המורה מרים, "אתה מתכוון לברדלס ממין נקבה, או
לאישה שהאופי שלה הוא חתולי, ברדלסי?"
"לא. לא אישה. בלזק כתב על חתולה גדולה - ברדלסה. הוא מתאר
בסיפור אהבה שהתפתחה בין הלגיונר הזה לבין הברדלסה, עד שבסוף
הוא הרג אותה בפגיון שלו."
נפלה דממה והמורים ניבטו באורן בתדהמה. הבוחן הראשי הניף את
זרועותיו, כפות ידיו כלפי מעלה כשואלות הייתכן, פנה אל ז'אק
ואמר "אתה מכיר סיפור כזה?" אך אפילו לז'אק הנייאק, הבקי לדעת
כול התלמידים בכל מסתורי התשוקות וההשתוקקויות, לא הייתה
בריירה אלא למשוך את פיו כלפי מטה ואת כתפיו כלפי מעלה, והמורה
מרים טלטלה את פימתה המתדלדלת ימינה ושמאלה - "לא!" אמרה
נחרצות.
"אני לא מאמין שבלזק כתב את הסיפור הזה." אמר הבוחן הראשי,
"אתה בטוח שהיה כתוב שם אונורה דה בלזק? אולי זה סתם אחד שלקח
לעצמו את השם בלזק, אולי היה כתוב בזלק?"
"לא. היה כתוב אונורה דה בלזק."
"לא יתכן. פשוט לא יתכן." אמר הבוחן הראשי, "בלזק לא כתב דברים
כאלה. חוץ מזה, לגיון הזרים הוקם שנים רבות אחרי שבלזק מת.
בלזק חי, ותקן אותי ז'אק אם אני טועה, מ 1799 ועד ל 1850
ולגיון הזרים נוסד הרבה הרבה אחרי כן. בלזק לא יכול היה לכתוב
על לגיון הזרים."
"אתה מדייק," אמר ז'אק, "בלזק נולד ב 1799 ומת ב 1850 ולגיון
הזרים נוסד זמן רב לאחר מותו. אני בטוח שהסיפור הזה שקראת,
אורן, הוא לא של אונורה דה בלזק."
"יכול להיות שאני לא זוכר בדיוק את כול הפרטים. אולי זה לא היה
לגיונר, אולי זה היה סתם חיל צרפתי. אני לא יודע. אבל מה שאני
כן יודע זה שקראתי סיפור על אהבה בין חיל צרפתי לברדלסה
ושהסופר של הסיפור הזה היה אונורה דה בלזק."
"מבחיל." פסקה המורה מרים, "איזה שטויות שאתה קורא."
"טוב," נחלץ שוב ז'אק לעזרתו של אורן, "אולי תספר לנו על משהו
אחר של בלזק, על אבא גוריו?"
"לא קראתי אותו."
"אז מה כן קראת?"
"רק את הסיפור הזה על הברדלסה."
נפלה שתיקה, אלם, ואורן קם חרש מכיסאו ויצא את החדר בגנבה,
כשהבוחן הראשי ושני המורים ניבטים בו בלי להוציא הגה.
"ילד מוזר." אמר הבוחן הראשי, כשאורן סגר את הדלת מאחרי גבו.
"הוא מין חצי גאון במחשבים," ניסה ז'אק ללמד עליו זכות.
המורה מרים הנידה את פימתה בפקפוק וסיננה "אידיוט."  

בדרך הביתה עבר אורן ליד ווירטואל-שופ ובעל החנות נופף לו ביד
להיכנס. "הרגע הגיעה התוכנה שלך." חיוך גדול עלה על פרצופו
והוא חשב בלבו שהיום הולך לו משהו משהו, גם הסיוט של הבחינה
בספרות עבר וגם התוכנה שלו לחיסול באגים הגיעה סוף סוף.  
 
  ב
 שלושים וחמש שנים אחרי כן, פתח אורן תגר את דלת ביתו והתיר
את העניבה בעודו פוסע לחדרו. הוא התפשט, לבש בגדים קלים, ונכנס
למטבח. לצד ארוחת הערב מצא פתק מאשתו המודיעה לו שהלכה לקולנוע
עם חברה ושבשבת חוגגים כולם את יום ההולדת של יותם, בנם הצעיר,
שמלאו לו עשרים וארבע.
אורן ארגן לו את הארוחה בחדר האורחים מול הטלוויזיה והתחיל
לזפזפ במטרה למצוא תוכנית תואמת ארוחת ערב. משהו קליל אבל גם
מעניין. לא מעניין מדי עד כדי שישכח לאכול ולא קליל מדי עד
שישכח להתבונן בטלוויזיה. משהו בין לבין. תוך שהוא עובר
במהירות מתחנה לתחנה צדה עינו לפתע סצנה מוזרה של איש הרוקד עם
נמרה. זיפזף אחורה ואכן על מסך הטלוויזיה הופיע חיל צרפתי רוקד
עם נמרה. הוא נשאר מהופנט למתחולל נגד עיניו ואט אט חזר אליו
הזיכרון, כמו תמונה העולה מערפל מתפוגג, והתחיל לומר לעצמו "לא
להאמין, לא להאמין, אז אני כן צדקתי!" הוא לחץ על כפתור
האינפורמציה בשלט וקרא "אהבה במדבר. סרט המבוסס על סיפורו
הידוע של אונורה דה בלזק אהבה במדבר. חיל צרפתי בורח משוביו
הערבים, נקלע לנווה במדבר ומתאהב בנמרה."
הוא מיהר לחדר עבודתו, נכנס לאינטרנט, ולאחר מספר מועט של
חיפושים עלה על הסיפור של בלזק ."Une passion dans le desert"
תשוקה במדבר. תשוקה נראתה לו מילה מתאימה יותר מאשר אהבה.
הסיפור נכתב ב 1830 ובלזק פרסם אותו שבע שנים לאחר מכן. ב 1999
נעשה סרט המבוסס על עלילת החיל הצרפתי ובת זוגו הברדלסה - הסרט
שמוצג עתה על מסך הטלוויזיה שלו. הסיפור, כפי שמתברר, אינו
מתאר לגיונר אלא חיל צרפתי מחיל המשלוח של נפוליון למצרים שברח
משוביו הערבים. מיד לאחר מכן חיפש את הערך לגיון הזרים ומצא
שהלגיון נוסד בעשירי למרץ 1831 בצו המלכותי של לואי-פליפה. אז
גם בזה הם טעו, אמר בלבו, הלגיון נוסד עוד בחייו של בלזק ולא
שנים רבות לאחר מותו.  
הוא חזר לחדר האורחים מקלל ומגדף, התיישב על הכורסא ודחה הצידה
את ארוחת הערב. "איזה נבלות," חשב, "איזה חארות מתנשאים,
חושבים שהם יודעים את הכול. לא מעלים בדעתם שאני ידעתי יותר
מהם, שבלזק כן כתב את הסיפור הזה. ובגלל זה הם הכשילו אותי,
בגלל הבורות שלהם. אם היו יודעים את האמת לא רק שהייתי עובר את
הבחינה, אלא שהייתי עובר אותה בציון גבוה. טוב מאד, זה מה
שהייתי צריך לקבל, טוב מאד, נקי ושלם."
הוא הסתכל בסרט שהוקרן בטלוויזיה מבלי שקלט את משמעות התמונות
המתחלפות מול עיניו. מחשבותיו שעטו כסוסי פרא. "ואם הייתי מקבל
טוב מאד, מצוין, מה זה היה משנה? הרי התקבלתי לטכניון גם
כשציון הבגרות שלי בספרות היה בלתי מספיק, סיימתי את הלימודים,
קבלתי תואר דוקטור למחשבים, והיום אני מנהל בכיר של המחלקה
לביקורת איכות, לניתוח איכותי, לאיתור באגים, של החברה ליצור
תוכנות חדשניות - פרוגרמות. מנהל שבא לעבודה מתי שהוא רוצה,
שיכול לישון עד מאוחר בבוקר. אז מה זה היה משנה? אם התקבלתי
לטכניון עם ציון נכשל, ברור שהייתי מתקבל עם ציון גבוה יותר.
אם כך, למאורע הזה, בחינת הבגרות בספרות, אין כל משמעות בחיי.
כמו שאין למאורעות החיים של מר צ'ון פה גאו מביג'ין כל השפעה
על החיים שלי. שום דבר.      
זה דבר מדהים לגלות שמאורעות חיים, בחיים שלך עצמך, הם חסרי
משמעות, שלא משנה אם מאורעות אלו היו מתרחשים או לא היו
מתרחשים - דבר במהלך החיים שלך לא היה משתנה, כלום, כאילו שלא
היו דברים מעולם. לגלות את זה, זהו דבר באמת מפליא וגם מפחיד.
מנוגד לשכל הישר הקובע שמה שהנך כיום נובע ישירות ממה שהיית
בעבר; מנוגד לתיאוריה של הכאוס הקובעת שאפילו לנפנוף כנפי
הפרפר בסין יש השפעה על החיים שלך כאן ועכשיו. זוהי מסקנה מאד
מוזרה.
אבל זוהי לא רק מסקנה מוזרה, זוהי מסקנה מאד חשובה - שלמאורעות
שלמים בחיים שלך עצמך אין כל משמעות למהלך חייך. כאילו שבמשך
זמן מאורעות אלו היית מעין רובוט, זומבי חסר הכרה, אולי מת
מהלך. זהו דבר באמת מזעזע.
אבל זוהי מסקנה בעלת משמעות עצומה שנובעת לאמתו של דבר
ממאורעות חיים חסרי כל משמעות. איך זה יתכן? איך יתכן שמאורע
חסר משמעות, שאין לו כל השפעה על חיי, דווקא הוא מוביל למסקנה
בעלת משמעות כה עמוקה?
האם נובע מכך שמערכת חיי מלאה באגים, סב-רוטינות שאין להם, מצד
אחד, כל השפעה על מהלכה של מערכת חיי, אבל מצד שני, כאשר
המערכת הזו נהיית מודעת לאי-המשמעות של סב-רוטינות אלו, עולה
מסקנה בעלת משמעות אדירה? אם כך, יוצא שלמאורע חיים חסר כול
משמעות יש כוח להשפיע וגם לא להשפיע על מהלך חיי בעת ובעונה
אחת!
ואם נוסיף לכך שמאורעות משמעותיים יוצרים השפעה משמעותית, אחרת
הם לא היו נחשבים למאורעות משמעותיים, אזי יצא שמאורעות בעלי
משמעות נוצרים מכול מאורע חיים אפשרי, בין שהוא בעל משמעות או
שאינו בעל משמעות. מכאן שמאורעות חיי הם מקריים, שכל דבר יכול
להשפיע וגם לא להשפיע עליהם בעת ובעונה אחת.
איך לעזאזל מערכת החיים המטורפת הזו, המלאה באגים וסתירות
עצמיות, בכלל מתפקדת? איך התנהלו חיי מבלי להיתקע?"
באותו הרגע שעלתה בראשו של אורן שאלה זאת, נפתחה הדלת ואשתו
חזרה מהקולנוע. "הי חומד," אמרה, "אני רואה שלא אכלת את ארוחת
הערב." היא בחנה את הבעת פניו המנותקת והמוזרה ואמרה "או או,
אני שוב רואה שיש לך פני ברווז,  שוב יש לך בעיות בעבודה, מה?
שוב איזושהי תוכנה מלאה בבאגים שאתה לא מצליח להרוג? אל תדאג,
חמוד שלי, אתה הרי ציד הבאגים הגדול, אלה סתם באגים חסרי
חשיבות."
"באגים חסרי חשיבות?" חשב אורן במהירות, "הרי זה משפט חסר
משמעות. אין דבר כזה באגים חסרי חשיבות. אם במערכת יש באגים,
אז אלה באגים בעלי חשיבות אדירה, כי עד שלא יחוסלו לא תוכל
המערכת לרוץ, היא פשוט תתקע!" אחוז בשרעפים בהה בפני אשתו,
כשלפתע צפה ועלתה בו ההכרה, "שלמרות הכול, אולי, צדק הבוחן
הראשי כשאמר שהחיים אינם מתמטיקה."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ויקינגי אחד
יורד מהסירה,
מתפרץ לבית,
שוחט ת'חתול
שובר חלונות
עציצים טלויזיה,
ומכל הבא ליד.
נעמד מול האשה
תוקע בעיניה מבט
ארוך וחודר.
שואלת "מה...
אתה... רוצה?"
עונה "שתאהבי
אותי".


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/1/04 1:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סם ש. רקובר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה