איפה אני? אני שוכב על רצפת עץ חומה עם הפנים למטה. למה אני
בתנוחה כזו? זה טיפשי. אני קם. מולי יושב אדם רזה, עם שיער
מלבין ומתנדנד על כיסא נדנדה.
לפתע, אותו אדם החל להתפתל מכאב. "אתה בסדר?" אני שואל תוך כדי
קפיצה לעברו לתמיכה. "כן...", הוא נאנח, "היו לי יותר
גרועים".
"מה קרה?" שאלתי.
"אלה בני הזוג קימל" ענה לי.
"בני הזוג קימל?"
"כן. הם שוב בוגדים אחד בשני..." אמר לאחר שניגב דימעה מעינו.
"ומה הם קשורים אליך ולהתקף שקיבלת?"
"הם לא קשורים. הבגידות שלהם, כן"
לבשתי פרצוף תמוהה. הוא הבחין בכך.
"מי אתה?" שאלתי כשאני לוקח צעד קטן לאחור.
"אני אלוהים" ענה כלאחר יד.
החלפתי לפרצוף מופתע, "אלוהים?"
"כן" ענה, ומיד לאחר מכן התפתל שוב מכאבים.
נשארתי במקומי. "אתה לא אמור להיות גדול, חזק וכל יכול?"
אלוהים נאנח קצת, התישר וענה, "לא".
"אז מאיפה השגת לעצמך כזה שם?"
"פעם הייתי גדול חזק וכל יכול. ממש בהתחלה. מאז הכל התחיל
להתדרדר."
"למה?"
"כי אנשים לא מה שהיו פעם."
שוב לבשתי את הפרצוף התמוהה.
"תראה", הוא אמר לי, "אנשים לא פשוטים כמו שהם היו פעם. הם
מסתבכים. אדם ש-", לפתע אלוהים צרח. אני עדיין נשארתי במקומי.
הוא התנשף קצת והמשיך. "מיהרתי מידי... בוא נלך קצת אחורה. מה
זה, אלוהים?"
"אתה!" החלטתי להתחכם.
"נכון. והרשה לי להחמיא לך על חוש ההומור המשובח שלך. אבל מה
עוד?"
הרהרתי לעצמי. אמונה? דת? ישות עליונה?
"אתה לא בכיוון הנכון..." נאנח אלוהים. הוא עשה פרצוף של אחד
שכואבת לו השן. "כואבת לי השן" הוא לחש. "ובכן, מי הכי קרוב
לאלוהים?"
"בני אדם!" עניתי. השתלמו שיעורי התנ"ך.
"נכון" הוא ענה. "ומה הכי חשוב לאדם"
הרהרתי עוד קצת, ניסיתי להיזכר מה הכי חשוב לי אבל לא הצלחתי.
"אני אעזור לך", הוא אמר, "בני אדם אחרים. היחס שלהם אליו. אני
קשור לאדם הראשון שקשור לכל שאר בני האדם, מכן שאני סך היחסים
בין בני האדם".
חזרתי על המשפט הזה שוב בראש. מעולם לא הייתי טוב במתמטיקה.
לפתע אלוהים פירכס. לאחר כדקה או שתיים הוא התיישר.
"מה קרה לך הפעם?"
"שני התחילה ללכלך על חברה שלה מאחורי הגב."
אחרי חיבור לוגי קצר הבנתי, "שנאה פוגעת בך."
אלוהים גיחך "שנאה זה בין הקלים יותר. אם שנאה היתה קשה כמו
נקמה, כבר מזמן הייתי נעלם. שנאה זה רק רגש. המעשים הם שפוגעים
באמת: בגידה, הטעיה, שקר, הוצאת שם רע, ואלימות. הם אלה שבאמת
כואבים."
"בטח אתה סובל מאוד במלחמות"
"מלחמות זה עוד מילא. אז ברורה לכולם השינאה ושיש סיכוי שאדם
יאבד את חייו. עיתות שלום הם אלה שאני מתפלל שיגמרו."
"דווקא בעיתות שלום כשהעולם מלא אהבה?" התפלאתי.
"כן", ענה אלוהים, "כי ההבדל בין מלחמה לשלום הוא הצד הגלוי.
הרבה יותר כואב לי אם אינך יודע שהעמית שלך לשלום בעצם לא סובל
אותך. אולי היה באמת שלום אחד או שניים שהיו מלאים באהבה
ורוגע, אבל אני לא זוכר את שמם"
"גם אלוהים כל יודע זו שמועה זדונית?" התחכמתי שוב.
"אני יודע שאביב שונא את גל, אני יודע שרוני מאוהב בדקלה, אני
יודע שדקלה לא סובלת את רוני ואני יודע שיאיר מאוד יתעצבן על
הכלב שלו כי הוא השתין על השטיח. אני באמת כל יודע, אבל לזכור
את הכל זה קצת יותר בעייתי. מה לעשות, סנילי."
"אז מה אני עושה פה?" חזרתי לשאלתי הראשונה.
"באת להחליף אותי" ענה לי אלוהים.
"להחליף אותך?"
"כן", השתעל אלוהים, "כמה זמן אתה חושב שאני יכול להחזיק ככה?"
הוא נתן עוד שיעול, השתתק ונפל שוטת דם על הרצפה.
רציתי להקיא וכל גופי כאב. לעזאזל עם בני הזוג קימל.