אני חושבת שלאלוהים היתה ילדות עשוקה.
בטח ההורים שלו הרביצו לו כשהוא היה קטן.
עכשיו הוא מרביץ לנו,
לוקח לנו את האנשים שהכי חשובים לנו,
פוגע בנקודה הכי רגישה,
הכי כואבת.
אלוהים,
אנחנו ממש כמו בובות על חוט שאתה מושך בהן מתי שבא לך... הא?
מן משחק כזה.
ואם אתה כל כך גדול,
כל כך חזק,
כמו שכולם אומרים...
למה אתה לא חזק מספיק להתמודד עם כל זה?
למה אתה לוקח אותם?
את הפרחים הכי יפים...
האנשים הכי טובים...
לכל אחד יש משפחה, חברים ואנשים שאוהבים אותו,
וקשורים אליו...
אתה כל כך אנוכי,
תראה בכמה אנשים אתה פוגע כשאתה לוקח מישהו אחד,
רק אחד,
שהוא נקודה קטנה מהראייה שלך.
אתה יושב לך בשמיים שלך,
ואני יושבת כאן... ומתפללת,
שתפסיק...
ופשוט לא אכפת לך.
תעצור את זה,
נמאס.
אנחנו לא אלה שאתה צריך להוציא עליהם את העצבים שלך,
לא אלה שאתה צריך להתעלל בהם כשבא לך,
תפסיק לעשות את זה...
בבקשה.

אני לא יודעת אם אתה באמת קיים,
או שאני מדברת אל עצמי,
אבל אם אתה שם - איפה שהוא...
תגרום לזה להיפסק...
אני חושבת שזאת לא בקשה יותר מדי גדולה,
תודה.



"החיים שלך
הם כמו חוט מתמשך,
כשלאל נמאס - אז הוא פשוט מחייך,
וחותך."
היהודים