האם עצם העלאת המילים על הכתב
משמעה הודאה בעובדה?
יש בי איזה צורך לתעל את הדמיון והיצירתיות שבי
למחוזות עדינים ומבורכים יותר.
צהוב לי בראש.
ימים ארוכים וריקים,
דרך שאינה מובילה אלא לדרך אחרת
וגם היא מוסיפה לחוג במעגל אין סופי,
איזה טעם יש בכך?
האדם הכותב הוא האדם המביט
במעשה ידיו הכתוב,
כאילו אין אנו אחד
אלא אחד הכותב ואחד המביט ומנתח.
רחוק משלמות והשלמה,
רק רצון להיות נאהב ורצון אין קץ להיות נשמע.
העתיד טומן בתוכו דרכים אחרות וריקות.
נקודה אחת אולי שלמה,
זו בה נושקים כל המחוגים זה לזה בברכה.
שעת רצון ושעת התחלה,
זו השעה שלי לצאת אל העולם.
מתי תגיע?