מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי פחד שמא ההורים שלי לא באמת
אוהבים אותי. מסדרת טלוויזיה מסוימת למדתי, שיש אפשרות לרכוש
משדר קטן ובאמצעות טרנזיסטור, לקלוט את המתרחש בקרבתו.
החל מגיל שש וחצי, הקפדתי לגנוב מארנקו של אבי כמה לירות מידי
פעם עד שבגיל שמונה ויומיים, היה לי הסכום הדרוש בדיוק לנסוע
במונית לחנות בשם "מצת" שברחוב כורש בירושלים ולחזור הביתה עם
המשדר, שמח וסקרן.
כבר באותו היום התקנתי את המיקרופון מעל לנברשת שבחדר ההורים.
בערב נכנסתי תחת השמיכה כשהטרנזיסטור צמוד לאוזני הקטנה
והאזנתי. המצחיק הוא שעוד לפני שהבנתי איך באים ילדים לעולם,
ידעתי לזהות אורגזמה מזויפת.
אחרי מספר ימים של האזנות ומיצוי הצורך להרגיש אלוהים, כמעט
ונמאס לי. אלא שבדיוק אז כמו באגדות הרעות, הסתבר לי שלא רק
שלא נאהבתי, אלא שאף תכננו לרצוח אותי. אין לכם מושג קלוש, איך
מרגיש ילד קטן, שמגלה כי האנשים הכי קרובים אליו, אלה שאמורים
לשמור עליו מכל משמר ולשמש עבורו מגן מכל פגע, מבקשים בעצמם
להרע לו. ברוב תושייה הצמדתי טייפרקורדר לטרנזיסטור שקלט את
זממם והלכתי עם הראיות למשטרה.
במכנסי ספורט קצרים וגופייה, גרביים משוכות עד הברכיים, כשבשתי
ידיי רדיו טייפ גדול ממדים, ניגשתי לשוטר אשר ישב בכניסה לתחנה
והסברתי :"שלום, ההורים שלי רוצים לרצוח אותי".
השוטר שלא היה אלא פקיד קבלה במדים, צחקק, שאף עמוקות מהסיגריה
שלו ונשף עלי בביטול:
"הא באמת? טוב אני אטפל בהם".  התקשר, סיפר להם את הכל וביקש
מהם להגיע ולאסוף אותי בהקדם. קפאתי במקומי, רעדתי והזעתי
בטירוף, נקשתי בשיני כל כך חזק, עד שדיממתי מהחניכיים. אחד
החוקרים שיצא במקרה מחדרו, שם ליבו אלי, הרים אותי בזרועותיו
וחיבק אותי אל חזו. הייתה זו הפעם הראשונה שחשתי מגע שיש בו
אהבה ואמפאטיה. ההבנה המוחשית שעד כה לא נאהבתי צבטה בליבי
ובכיתי. ללא קול, רק בדמעות גדולות שזלגו מעיני ונחתו ברעש על
רצפת התחנה.
גם החוקר היה סקפטי בהתחלה, עד שהאזין לקלטת.
כצפוי לא הצליח להבין, מה הביא את הורי לבקש את מותי, הרי אני
"נפש מנפשם ודם מדמם". תוך דקות ארגן צוות בילוש שהמתין להם
בכניסה לתחנה. לבסוף נעצרו, נאזקו והובלו כלאחר קלון אל בית
המעצר.
מעולם לא פגשתי אותם מאז, גם אחרי שהשתחררו מתקופת המאסר
שריצו. ברבות הימים הקמתי משרד חקירות מצליח.
צברתי כסף לרוב, בית גדול בכפר שמריהו, רכב שטח  וכל טוב. אני
נשוי ואב לילד בן שמונה כמעט. למרות הכל, שלא תטעו לרגע להאמין
כאילו טוב לי. רע לי מאוד, אני מצטער שנולדתי, ועוד יותר מכך,
יש בי שנאה לאלוהים על שנטע בי את האינסטינקט לחיים, זה
שהביאני לעצור את הורי מלממש את זממם. הרי כמה ימים של פחד
מוות ויכולתי לזכות בעולם שכולו טוב ומנוחה, יכולתי לעזוב את
העולם הזה שבו יום, יום, שנייה, שנייה, אני מתמודד עם התודעה
שהורי מולידי ביקשו להמיתני.
אם יש דבר שאני טוב בו, הוא לא למחזר טעויות של אחרים. לבן שלי
זה לא יקרה. כל יום, לפעמים אפילו פעמיים ביום, אני מוודא שלא
התקין מכשירי ציתות בבית.