לא נער יפה הייתי, מאור עיני וחוטמי הלכו לפני מימים ימימה.
עולם נאה וחם עבר דרך עיני, כמכונת הזיות.
מראות קשים נכנסו ומראות יפים יצאו, לזעוק ידעתי רק פנימה.
והימים חלפו ולקחו עימם את לילותיי.
במחזוריות מצמררת מגיע לכל יום הלילה שלו
אפל, קודר, חולמני, הגותי.
בכל לילה מחדש אני עף למקומות אליהם היום לא נותן לי ללכת.
וכך הם ימי חיי.
לרגעים היה הכל טוב, פצעי הלב הכואב מגלידים אט אט ומותירים בי
רק נחמות. לרגעים הכל היה ריחני ומופלא.
רגע אחד של תשומת לב מעיר בי רגשות ורגעים חבויים,
דם זורם בי, צלקות מבעבעות, צרחות האל מקפיאות את המציאות.
חגורה נושקת לגב, שפתיים ננשכות על ידי שיניים סובלות.
פרץ של דמעות ואיבה, רחמים עצמיים, טינה כלפי העולם ועצמי.