מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי פחד שמא ההורים שלי, לא באמת
אוהבים אותי.
למדתי מסדרת פעולה מסויימת בשם סטיב אוסטין, שיש אפשרות לרכוש
משדר קטן ובאמצעות טרנזיסטור, לקלוט את המתרחש בקרבתו.
החל מגיל שש וחצי, יום, יום, גנבתי מהארנק של אבא שלי כמה
לירות, עד שבגיל שמונה ויומיים, היה לי הסכום הדרוש בדיוק,
להסיע אותי במונית לחנות בשם "סלאמה" שברחוב כורש בירושלים
ולחזור הבייתה, שמח וסקרן.
כבר באותו היום התקנתי את המיקרופון מעל לנברשת שבחדר ההורים
שלי ובערב נכנסתי תחת השמיכה והאזנתי לבאות.
המצחיק הוא שעוד לפני שהבנתי איך באים ילדים לעולם, ידעתי
לזהות אורגזמא מזוייפת, מדהים שאבא שלי לא עלה על זה.
אחרי מספר ימים של האזנות ומיצוי היצר הפיקנטי הזה לצותת, כמעט
והתייאשתי. אלא שבדיוק אז כמו שכל האגדות מציגות, הסתבר לי
שבאמת לא אהבו אותי, אלא אף שתכננו להרוג אותי. אין לכם מושג
קלוש, איך מרגיש ילד קטן, שמגלה שהאנשים שהכי קרובים אליו,
אילה שאמורים להגן עליו מכל משמר ולשמש עבורו מגן מכל פגע,
מבקשים לחסל אותו. אני חושב שאני חייב את חיי למפיק הסידרה
"סטיב אוסטין", כי כמו שהראו בסרט, פשוט הצמדתי טייפרקורדר
לטרנזיסטור שקלט את זממם והלכתי עם הראיות למשטרה.

התייצבתי שם כמטרד, ילד קטן, עם מכנסי ספורט קצרים וגופייה,
גרביים משוכות עד הברכיים, חרד ומבולבל, נשאתי רדיו טייפ גדול
מימדים יחסית לגופי הקטן ונגשתי לשוטר שישב בקבלה:
"שלום, ההורים שלי רוצים לרצוח אותי".
השוטר שלא היה פקיד קבלה במדים, ציחקק, שאף עמוקות מהסגריה
שהייתה בין אצבעותיו ונשף עלי בביטול
"הא באמת, טוב אני אטפל בהם", הוא ביקש את שמי ומספר הטלפון של
הורי, התקשר אליהם, הרגיעם שהכל בסדר איתי חוץ מזה שאני מפחד
שהם רוצים לרהרוג אותי וביקש מהם שיבואו לאסוף אותי