פקד קארין ציגלר
באותו הערב, בדיוק כמו שתכננתי, נכנסתי עירומה כביום היוולדי
לאמבט בדירה שלי, למול עיניו המשתאות.
"למה אתה לא נכנס גם, גולם?!", שאלתי בהתגרות.
הוא טבל את ידו במים, מלטף את גופי העירום והרטוב. חשתי את מגע
ידו מבעד למים, חשתי איך חפן בידיו את שדיי, עד שנפלטה אנקה
מפי.
הוא פשט את בגדיו ונכנס לאמבט, איברו זקור ומוכן לפעולה.
לטפתי באצבע חצופה את משולש העונג שלי, מתנשפת מולו בהתרסה.
פשקתי את רגליי כשהתקרב.
עכשיו!!!! עכשיו!!!
הוצאתי מהמים את האולר והשתמשתי בו מספר פעמים, על הגב של
מנדלבאום. הוא התמוטט עליי, מתיז מים לכל עבר בחדר האמבטיה.
המים שבתוך האמבט האדימו.
בקושי רב, הורדתי אותו מעליי ויצאתי מהאמבט. התלבשתי והכנסתי
את מנדלבאום לתוך שקית זבל, יודעת מראש שאפטר ממנו באיזו סמטה.
חזרתי לביתי, שוטפת את ידיי בכיור, מביטה במים האדמדמים שזרמו
בו.
שרית, עכשיו תוכלי לנוח בשקט, אמרתי בלבי, הרוצח שלך קבל את
עונשו...
"קארין, את מקשיבה לי או לא....?", קטע ציון באבחת מילה את שטף
הזכרונות, "אמרתי שנבדוק את התיקים הנוכחיים במשטרה, אולי בכלל
מדובר בעבריין חדש שראה אותך נפטרת ממנדלבאום..."
"אני מקווה שאתה צודק...", צמרמורת עברה בגבי, "יש לי תחושה
שהוא עדיין חי..."
"...עברתי בכל התיקים המשטרתיים הממוחשבים ולא מצאתי חשודים
רציניים...", דווח לי ציון למחרת בפינת הקפה. לגמתי ספל חם
ומהביל, מרגיעה את עצביי המרוטים. יעל החייכנית עברה שם וחלקה
ספלי קפה לשוטרים, מפזמת שיר עליז.
פתאום ראיתי אותו. הוא נכנס לתוך שרותי הגברים, גבו הרחב מופנה
אליי. לא ראיתי את פניו, אבל הכרתי את השער הלבן שעל עורפו.
הלכתי אחריו בצעדים בוטחים, מנסה להסתיר את הבהלה שבמפגש עם
רוח רפאים. כשנכנס לתא השרותים, נעמדתי מול התא ושלפתי אקדח.
"השתגעת....?", החויר ציון שהלך אחריי, "מה את עושה...?"
"הקם להורגך וכל זה", סננתי בכעס, "אני לא הולכת לחכות שהוא
ייצא משם עם אקדח..."
בעטתי בדלת השרותים.
"שלא תעיז לזוז!!!", צעקתי.
"מה... אני אברשה, נייט טרוריסט....", נבהל פועל הנקיון שישב
על האסלה, מסתיר את מבושיו בידיו.
הרגשתי את ידו התקיפה של ציון דוחפת אותי מחוץ לשרותים. הוא
התנצל בשמי ואחר כך בא אחריי.
"קארין....", אמר בעדינות הנער הצנום, " את רואה את מנדלבאום
בכל מקום.... אולי עדיף שתקחי חופשה קצרה..."
"תסתום", נהמתי, " אני לא משוגעת... את המכתבים לא
דמיינתי..."
"את בטוחה...?", שאל ציון.
יעל עברה לידנו, אז לא יכולתי לענות לו מלבד במבט כעוס.
למחרת הגעתי לעבודה הרוסה מעייפות. כל הלילה לא עצמתי עין, גם
ברחוב נבהלתי מכל צל שעבר שם. כשהגעתי למשרד , בדיוק אז צלצל
הטלפון.
"שלום, ציגלר.....", ענה קול מעוות.
"מה אתה רוצה ממני?", שאלתי בקור רוח מעושה.
"את זה את צריכה לנחש,
רוצחת!!!!", אמר הקול המפחיד וטרק.
רצתי אל מחוץ למשרד. יעל המזכירה העבירה שיחות באותו היום.
"תגידי, את יודעת מאיפה הגיעה השיחה?", שאלתי.
"באמת שאין לי מושג, זו היתה שיחה בלתי מזוהה....", חייכה יעל,
"את רוצה שאנסה לאתר עבורך?"
"לא, תודה, כנראה שאין טעם...."
בצהרי אותו היום הגעתי ליד שרותי הנשים, כי קבלתי עוד מכתב
מהסחטן, עדיין חשבתי שמדובר במנדלבאום, שאומר שישלח שליח לדבר
אתי שם.
"מה את עושה פה?", חייכה יעלי שוסטר, מסדרת את שיערה, "למה את
לא נכנסת...?"
"אפשר לומר שאני מחכה..."
"באמת?", חייכה יעלי, "אפשר לדעת יותר פרטים?"
"אני מחכה למישהו"
"אפשר לומר שאצלי זה קצת שונה, אני מחכה למישהי....", הרגשתי
לפתע את ידה הקטנה על כתפי.
החוורתי והסתובבתי, מביטה בחיוך הזדוני שלה.
"כן, קארין, ביום ההוא, כשיצאת עם הגופה על גבך, במקרה צלמתי
אותך זורקת את מנדלבאום... יש לי קלטת שתוכל להפליל אותך ברצח,
אלא אם כן..."
"מה את רוצה ממני?"
היא לטפה את לחיי, עוצמת את עיניה ומקרבת את שפתיה הבשרניות
ללחיי, כמעט נוגעת בי בשפתיה.
"אני חושבת שאת יודעת מה אני רוצה...."
"כבר היינו שם, יעלי, אני לא חושבת שזה בריא שנחזור לשם", אני
מתנשמת, כשהיא נצמדת אליי, פותחת ביד שובבה כפתור בחולצתי.
"כדאי לך מאוד שזה יתאים לך", סננה יעלי באיום, אחרי שדחפתי
אותה מעליי וסגרתי את הכפתור.
רצתי למשרד של ציון, מתנשפת בבהלה. סגרתי אחריי את דלת המשרד.
"מה קרה, קארין???", נבהל ציון, "את נראית נורא...."
ספרתי לו הכל.
הוא חייך. קם והתיישב על השולחן, מחכך את ידיו זו בזו.
"זו לא בעיה...", אמר ונשמע לא מבוהל בכלל.
"איך לא בעיה?!?!"
"פשוט תשתקי ותעשי מה שאני אומר לך, הכל יהיה בסדר...", פקד
עליי, כאילו שכח שאני הבוסית שלו.
למחרת חזרתי, כפי שסכמתי עם יעל מראש, לאותו המקום בו נפגשנו
כשסחטה אותי בגלוי. הלכתי בצעדים שקטים אחריה, על פניה הבעת
נצחון, לתוך שרותי הנשים. היא סגרה אחריה את הדלת.
"בסדר...", אמרתי בחוסר רצון, "אני נכנעת, אני שלך
בינתיים..."
היא הסירה בחיוך פראי את מעיל העור החדש שלה ומתחתיו היה מחוך
מעור, היא היתה ממש בלבוש שונה ממה שזכרתי אותה. היא הרימה מעט
את חצאיתה, חושפת את הביריות שמתחת... נשכבתי בכניעה על גבי,
מפשקת את רגליי. היא רכנה מעליי, פתחה את הכפתור התחתון
בחולצתי ונשקה נשיקה מרפרפת ועדינה לטבורי. פתאום ירדה מטה
ושחררה בפראות את החגורה שלי, כמעט קרעה ממני את החצאית. פשקתי
את רגליי עוד, נהנית הנאה מוזרה כשהעבירה את ידה על גרבי הרשת
שלי. היא הסירה את הביריות, מצחקקת...
והנה העבירה יד מלטפת על ירכיי החלקות, בעדינות שמגעו של אריג
המשי גס לעומתה. היא הושיטה את ידיה והחלה להוריד את תחתוניי,
מתעכבת באיטיות מכוונת. לטפה מעלה יותר, גורמת לי להרטב והסירה
את תחתוניי. הרחבתי את הפשוק והרגשתי איך הלטופים שלה על ירכיי
התקדמו לכוון האמצע. פתאום לטפה את השפתיים התחתונות, בעדינות
רבה...
ציון
עזבתי את קארין והלכתי לסידורים.
אחרי שעליתי בגרם המדרגות מצופה הקטיפה, נכנסתי לתוך האולפן.
בין כריות קטיפה אדומות, ליד עוזרי תאורה ובמאי אחד עצבני,
ראיתי אותה.
היא חייכה למצלמות ואמרה את המשפט המוכר שלה. היה לה, כלומר
לו, הגוף המדהים ביותר שתוכלו לדמיין, גוף רזה אך מלא קימורים
ששדיים עגולים ומושלמים בפסגתו. הדבר היחידי שהפריע למחזה היה
הפרצוף שלה, שניכר עליו כי איננו אנושי. ובאמת לא היה...
כשנופפתי אליה לשלום היא לבשה מחוך עם ביריות והצליפה בפוחלץ
של כלב, מצייצת בקול רם.
"אני יכולה לקחת הפסקה קטנה, בחורים?!", צייצה לבמאי
כשהתקרבתי. הוא סמן לחיוב.
"מה שלומך, ידידי הותיק סקוויק...?", שאלתי בשמחה.
"שלומי בסדררררר, ידידי שראאאג!!!!", שאג סקוויק, כשראה שאיש
לא שם לב.
"זה די מוזר שעדיין לא עלו על ההצגה שלך, 'אניטה'!!!", הקנטתי
אותו, "וזה למרות שאתה ממש גרוע בלהתחפש לבן אנוש...."
"אף אחד לא חושד, כולם כבר התרגלו....", שאג בקול ידידותי,
"חוץ מזה, אני עושה כזה מין קול מדהים, יצא לי גם מגניב וגם
סמכותי..."
"כן, מגניב....", אמרתי לו. לא היה לי לב לגלות לו שיש לי שמות
אחרים לקול הזה שהוא עושה, שיחשוב מצדי שהוא מלך העולם...
"תגיד", אזרתי אומץ לשאול, "אתה יכול להחזיר לי את רובה הלייזר
שנתתי לך לפני שטסתי לפה....?"
"אתה מדבר על הדבר הארוך, השחור המהבהב הזה שנתת לי....?", גחך
סקוויק. הבמאי עבר פתאום לידנו, נועץ מבטים סקרניים.
"הויברטור שנתת לי במתנה, מעריץ יקר?", צייצה 'אניטה' כשעבר
הבמאי, "בכיף, בכיף!!!!"
הוא חכה שהבמאי יתרחק, סורק את האולפן בעיניו.
"הרובה נמצא בספינה שלי, שנמצאת בבאר שבע..."
"אז איך נגיע לשם....?"
"תחזיק חזק, אני משגר את שנינו תכף לשם!!!", חייך סקוויק,
הצללית הסגולה בעיניו בוהקת.
חשתי כיצד האויר רועד באולפן ופתאום הרגשתי שאינני עוד.
התפרקתי. כשחוברתי מחדש מצאתי את עצמי בחדר בעל קירות מתכתיים,
שמחשב במרכזו.
"על הרובה הזה דברת?", שאל סקוויק והסיר מהקיר את הצעצוע החביב
עליי.
"כן, דרך אגב, יופי של חגורה, מתאימה לך בול לחצאית...",
אמרתי.
"היא רב- שימושית", אמר בגאווה סקוויק, "באמצעותה שגרתי את
שנינו..."
