שתיקה,
אבל הוא
מסתכל אל תוך עיניה
יודע
שעד שהדמעה הראשונה
לה תתמוסס
הוא לא ישוב.

דמעה,
אבל היא
מסיטה את מבטה הרך
ניחשה
כבר את התו האחרון
של שיר כאוב.

חנק,
ריק שכלום כבר אין בו
ואף פעם לא היה.
מתק,
טעם שנצרב על השפתיים
מתגלה כל פעם מחדש
כאשליה.

עוד שתיקה,
אבל הוא
כבר איננו שם.
ידע
שזה הרגע לכשף
וכך נמוג.

עוד דמעה,
שמחפשת את דרכה
אבל היא
רק סובבת
על סיבכי גוף כה ענוג.

חנק,
שנוצר מתוך החום
הזר, הערמומי.
מתק,
רוך של תום
נותר הוא, כמו הכל,
בודד ואלמוני.