לא מתעסקים איתי כי אני משוגע.
אני לא באמת משוגע. אני לא חושב שילד יכול להיות משוגע. אבל
אמא שלי משוגעת. זאת אומרת לקחו אותה לבית החולים וזה הספיק
לאימהות להזהיר את ילדיהן המסריחים מפני התרועעות איתי, כמו
שהרחיקו אותם מדוני, הילד המפגר, מפחד שמה שיש לו זה מדבק.
טיפשים אבא שלי אומר שזה לא מדבק שהוא נולד טיפש אבל הם עדיין
מפחדים למרות שאבא שלי שהוא סופר מאד מפורסם אומר שאין להם
ממה, ושילדים תמיד יהיו ילדים ועוד משפטים שהוא חושב שהם היו
אומרים כי הוא מפחד שהם לא מבינים אותו בגלל השפה הגבוהה שלו.
עשיתי עיקוף בדרך לבית הספר והלכתי לבקר את ראסטי, הסוס שלי
באורווה של קן הזקן. נתתי לראסטי קוביית סוכר והוא חייך חיוך
שכולו ריר, יורק בהנאה טיפות מתקתקות לאדמה, וכמה נמלים התאספו
ונהנו גם הן. הוא היה יכול לדרוך עליהן, הוא היה יכול גם לדרוך
עלי, אבל הוא לא עשה את זה. הכוח השקט הזה, כ"כ מלא עוצמה ועם
זאת כ"כ רגוע, היה לי מודל מנחה כלה החיים שלי, תמיד כשנלחצתי
ופיקששתי הייתי עוצם עיניים וחוזר לכאן, מלטף את ראסטי, ושנינו
לועסים בהנאה את קוביות הסוכר שלנו, ואני מרגיש שקצת מהכוח שלו
מקרין גם אליי, מהאצילות, אני צריך את זה.
שמעתי את אבא שלי אומר בסלון "אני כמו חרא, אנשים ששונאים את
עצמם מתפלשים בי, ואלה שלא עוברים עלי ומחליקים, מקללים
וממשיכים הלאה... אבל אני כבר נדבקתי בהם ואני לא אעזוב אותם.
גם אם ייפטרו ממני אני אשאר בתודעה שלהם". וכולם, שני נשים
וגבר אחד צחקו, ואחת מהנשים, עם כובע פרחוני וכפפות מלמלה
אפילו מחאה כפיים. המחיאות שלה היו כ"כ עדינות, כמו כנפי
פרפרים. האשה השנייה לא צחקה אלא רק חייכה. ראיתי אותה הרבה
מאז שאמא שלי אושפזה. היד שלה הייתה על הירך של אבא שלי והיא
לחצה בעדינות לרגע והוא כמו קפא לרגע במקום, לפני שלגם עוד
מכוס היין, ובמכנסיים שלו נוצרה בליטה שהייתה נוכחת עד סוף
הערב, כשהגבר והאישה עם הכובע הפרחוני הלכו לדרכם שתויים
ומתנדנדים, בעיקר היא, אבל היא הייתה נהדרת, אפילו שיכורה
וטיפשית, הצחוק שלה כמו פעמונים, כשנטרקה הדלת מאחוריה הרגשתי
שעל כל הבית צנחה מין כבדות, סמיכה, זרה. אבא שלי נשען על הדלת
והאישה התקרבה אליו. הוא הבחין בי וסימן לי להסתלק, אז הסתלקתי
וסגרתי את הדלת.
דרך חור המנעול ראיתי רק עור חלק, שאני מנחש שהיה חלק מישבן,
וידיים שעירות חופנות אותו, כל היתר כבר קרה בחדר של אבא ואמא
שלי, לא כי אבא שלי נזכר אלא כי האישה התחילה לזחול לכיוון
החדר שינה ואבא שלי עלה עליה ודחף אותה ככה עד שהגיעו לחדר
שינה, הציפורניים שלה חורקות על הריצפה.
"מה נעשה איתך, אדון הנרי הצעיר?"
המנהל ישב מולי, עם עניבת הפרפר הכחולה הארורה שלו... ואני
שנאתי אותו על שלא נראה מגוחך בה, לא כמו שאני הייתי נראה בה,
כמו קוף בחליפת טוקסידו... ידעתי שהוא יכול לצנוח לכל מקום
שירצה ולהרגיש שם מייד בנוח, ואני לא ארגיש בבית בשום מקום.
אפילו בחדר שלי בבית אני חושב לפעמים שאבא שלי יכול להיכנס
ולהגיד לי "תארוז, אתה הולך מפה" ואני אקום ואארוז מזוודה לא
גדולה. ואז הוא יתעצבן ויגיד, מה אתה אורז? כל הדברים האלה
שלי, הבגדים שלך, הגרביים, התחתונים, הכל אני קניתי. תסתלק
מפה! ואני אצא לרחוב עירום לגמרי ויהיה קר כי לילה. רק כדי
להיות מוכן לזה אני משאיר את הנרות דולקים עד אור הבוקר, ואבא
שלי חושב שאני עדיין מפחד מהחושך.
למנהל היו עיניים כחולות, צלולות, כמעט נשיות. התביישתי להסתכל
בהן אז רק השפלתי עיניים וגלגלתי אגודלים. אבא שלי עושה את זה
הרבה וסיפרו לי שכשהייתי קטן הייתי מנסה לחקות אותו אבל הייתי
מתבלבל. מאז אני לפעמים עושה את זה, אבל אף פעם לא בטבעיות,
בהיסח הדעת, כמו אבי. המנהל שירבט משהו על פתק והטביע את המכתב
בחותמת. לא רציתי לקרוא את מה שכתוב בו אפילו לשנייה. כשיצאתי
מהדלת הרגשתי הקלה, למרות שכלום לא השתנה, חוץ מזה שהזמן שאבא
שלי יתרגם את המילים שבמכתב לסימנים על הגב שלי התקצר.
ישבתי פעם עם אבא שלי במזנון הקבוע שלו, ומשונה היה לי לראות
איך האנשים מתייחסים אליו.
בטי המלצרית מתעכבת בעיניים שלו, מפלרטטת בעדינות. זרים גמורים
לי נכנסים וטופחים על שכמו, לא ידעתי... לא ידעתי שיש לו עולם
מחוץ לעולם איתנו.
הכתפיים שלו זקופות עכשיו ואני רואה שהן ממש רחבות, כמו
בתמונות שלו ושל אמא מהתיכון.
הוא גבר די נאה, אבא שלי, תמיד חשבתי, אבל אני תמיד ראיתי אותו
בבית, הולך אחרי אמא שלי, מרגיע אותה שלא נקיון השולחן ולא
הרכילות במספרה ולא העקב של הנעל שנשבר הן סיבות לכעוס ולבכות,
אבל היא תמיד בוכה.
אני חושב שהיה ממש טוב לאמא שלי לסיים את התיכון ולחיות לבד
קצת. מאז שהיא עזבה את התיכון והיא ואבא שלי עברו לגור ביחד
בדירה המושתנת בג'רזי, היא הייתה צריכה שיטפלו בה. מאז שלמדתי
לדבר הייתי צריך להרגיע אותה. שאני בסדר, שהיא בסדר. שאם אני
מסוגל להגיד לה את זה והיא עדיין מסוגלת לשמוע אותי אז הכל
בסדר. אני לא חושב שהיא כבר הרגישה משהו כשהיא בוכה כי היא עשת
את זה כל כך הרבה. כל יום. כמו מקלחת לעיניים רק שהעיניים שלה
לא נקיות ויפות אחרי זה אלא שחורות, ובתוך השחור כחול עמום
שניתן לוודא רק אם משווים תמונות של הנערה מהתיכון לאשה
שלפניך, שכבר לא כאן. אני חושב שמה ששיגע אותה זה ההצלחה של
אבא, שכתבו עליו בעיתון, שהוא עזב את העבודה במפעל, שהוא התחיל
ללכת למסיבות שכתבו עליהן בעיתון. היא ידעה שהיא לא שייכת
לחיים האלה וזה רק עניין של זמן עד שתנשר מעליו, כמו נשל של
נחש שעבר זמנו. ואז היא התחילה להיעלם יותר ויותר לתוך עצמה עד
שהפסיקה לתקשר איתנו לגמרי. היא בישלה את האוכל, כיבסה את
החולצות של אבא שלי מדיפות בשמים שונים, גם לו כבר לא היה
אכפת, עד ששבתה לגמרי, כמו צעצוע שהוציאו ממנו את הבטריות.
בחוץ התחיל גשם. לא גשם כמו הגשמים הרכרוכיים האלה שיש בשנים
האחרונות, עלובים ומתרפסים כמו משחקי אהבים שלפני הדפיקה,
דופקים בהיסוס על החלונות ומתנצלים על קיומם, זה היה גשם
אמיתי, טיפות גדולות התנפצו על מכוניות ישנות ברחוב ואיימו
למוטטן כליל, בקצב מתגבר עד שנעלמו הרווחים בין הטיפות כמעט
כליל.
אני, כולם הרגישו כאילו מישהו כועס עלינו. טיפות גדולות סטרו
לנו על הפנים, הכובעים, כמו אב מרוגז ושיכור שמכלה בנו את
זעמו.
סביבי אנשים מחישים צעדיהם, גברות נכבדות רצות ואוחזות
בכובעיהן. אני הולך בקצב הרגיל שלי, ממולל קוביית סוכר נמסה
בידיים שלי וחושב, שאני יכול להתרגל לזה.