חייל.
אני חייל. נעים להכיר. וזה לא משנה איך באמת קוראים לי, עכשיו
כשאני חלק מהמערכת.
המערכת קיבלה אותי לזרועותיה הפתוחות, ומיד לאחר שנכנסתי, נעלה
אותי בפנים. ועכשיו, מה אני עכשיו? רק חלק קטן, בורג, אטום
מעוט-ערך של ארגון גדול ומשומן, ארגון מלחמה, מערכת מתוכננת
לניצחון תמידי, גם במחיר חיי אדם, אך לא בשבילם.
כי אני חייל, ואל תבכי ילדה.
אמא אומרת לי, כשכבר יוצא לי לחזור הביתה, עד כמה היא מתגעגעת
ופוחדת שלא תראה אותי שוב. אבל אמא, אני רק פקיד קטן, אני אומר
לה, והיא מתחילה לעצבן שוב, לנדנד, עם הדמעות בעיניים. ומה אני
בכלל? מי אני שאוכל להגיד לה שהכל יהיה בסדר? מה אני, הרמטכ"ל?
הרי אני לא יכול להבטיח ואני לא יכול לשקר לאמא שלי בפרצוף
ואני לא יכול לעקוף סמכות. ואם זה נוגד את כללי ביטחון השדה
שאני אגיד שהכל בסדר? ומצד שני, אני לא יכול להגיד שלא יהיה
בסדר. לא לאמא. אז אני מפנה את הגב והולך. בורג קטן הולך מאמא
שלו לקראת הצבא, הפקודות, הירוק שתקוע לך על הכתפיים, מסביב
לבטן ולגב, בין הרגליים, למען השם, בקצב הזה אני עוד אתחיל
להשתין בירוק!
בכל פעם שמישהו משתחרר, וזה קורה די הרבה לאחרונה, הוא אומר לי
אל תדאג, בקרוב יגיע גם תורך. אני רואה איך האנשים מאושרים
כשהם הולכים מהבסיס בפעם האחרונה, אחרי הסעודה האחרונה. זה כמו
ללכת לקראת מוות, אבל מוות מסוג שונה, מוות שמביא עמו חיים
אמיתיים.
גם לי הייתה חברה פעם, חכמה ויפה, מאוד אפילו. היא התגייסה חצי
שנה לפניי בערך, וכל יום הייתי בא לאסוף אותה מהבסיס שלה עם
האוטו שההורים קנו לי לכבוד סיום הלימודים. אז מה אם זה היה
אוטו ישן? לפחות הוא עבד טוב ולא הסריח מזקנה. ואז לקחו לי את
החברה לקורס, וכל הזמן הייתי בא לאסוף אותה גם משם, מביא אותה
הביתה כשרק יכולתי, לוקח אותה לטיולים קצרים בדרך אם היא לא
הייתה עייפה מדי. והקורס, משהו עם מחשבים, נמשך חודש בערך,
וכשהוא נגמר הייתי שבועיים לפני גיוס, ואותה, את האהובה הפרטית
שלי, שלחו להיות האהובה הציבורית של בסיס רחוק באיזה חור ברמת
הגולן. והיא נורא שנאה את זה בשבועיים-שלושה הראשונים. ואחר-כך
התאהבה, לפי הסדר הבא, בצפון, ובבסיס, ובאנשים, ובסמל התורן
שבמקרה היא שמרה איתו באיזשהו יום חמישי נחמד, בזמן שאני עצמי
הייתי בטירונות. ואיך שאני סבלתי בטירונות, והייתי מטלפן אליה
בכל ערב בשעת הת"ש שלי. בהתחלה היא סיפרה לי כמה שהיא מתגעגעת
אליי וכמה שהיא רוצה להיות איתי שוב, כמו בשנה שהייתה לפני
הגיוס שלה. אני עדיין לא מאמין שהיינו כל-כך הרבה זמן יחד, ולא
מבין איך אחרי כל-כך הרבה זמן היא הצליחה כמו כלום להתאהב
באיזה סמל מטופש שעושה המון רוח. עם הזמן, באמת, הייתי מקבל
מענה הרבה יותר קר לשיחות היומיות שלי. הייתי מחזיק תמונה שלה
באוהל, מתחת לכרית המאולתרת, בארנק, מה לא. והייתי מספר לכל
החברים שלי מהטירונות כמה שאני מתגעגע אליה וכמה שאני אוהב
אותה, האחת והיחידה שלי, וכמה שהיא נאמנה לי. והיא, מצידה,
הייתה מבלה את הימים עם אריק, כך היא אמרה שקוראים לו, ובלילות
הייתה מנסה להתחמק ממני, חייל חסר שם וחסר מזל. באחד מסופי
השבוע באתי אליה בלי התראה מראש, ופשוט מצאתי אותה איתו, בחדר
שלה, על המיטה שלה. הם לא עשו משהו מיוחד, רק התחבקו להם וראו
סרט בטלוויזיה, אבל זה אמר הכל. והיא אפילו לא אמרה לי שהיא
קיבלה חמשוש...
מאז, כך החלטתי, הכל נגמר. לא עניתי לשיחות הטלפון שלה, לא
להודעות הקוליות ואפילו לא למכתבים שהיא שלחה אליי הביתה.
קראתי וקרעתי ונגמר. ואהבתי אותה, אבל סירבתי לזכור.
מאז אני חייל ותו לא. רק חייל, בלי יותר מדי פרטים אישיים.
מספר אישי בעל 7 ספרות שמייחד אותי, אולי, משאר חיילי צה"ל
ומהווה את שמי לשלוש שנים, מדי דקרון (ובבסיס עצמו, ב' כותנה)
לא שונים מכל היתר, סימני זיהוי - משקפיים, שיער חום, רזה ולא
גבוה במיוחד. בחוגר רשום מטר שבעים ושתיים. אולי הם אפילו
צודקים. אבל אין לי שם. ואין לי אהבה. ואין לי כלום, בעצם, חוץ
מהצבא, לפחות לשנתיים הקרובות. כי אני חייל, ואל תבכי, ילדה.