אני נכנס למיטה הצבאית ומרים את השמיכה הדקה שמתחתיה עוד שלוש
שמיכות לפחות, ולכן אני מרים גם אותן. את השמיכה הבינונית, את
השמיכה הפרחונית  ואת שמיכת הפוך, ושם, מתחת לשמיכה האחרונה,
שמיכת הפוך, אני מוצא אותה, אישה אמיתית, שלמה, עם כל החלקים
ואפילו חיוך קטן שנראה ברור על הפנים.
אני שואל את האישה אם היא הגיעה במקרה אל מתחת לארבע השמיכות
שלי, הדקה, הבינונית, הפרחונית ושמיכת הפוך, והאישה אומרת
שהשאלה היא בכלל לא זאת. השאלה היא מה עושים עכשיו.
אני מסתכל על השיער שלה והוא נראה לי כמו שיער שאם מלטפים
אותו מהקודקוד עד לקצוות, אז מרגישים מייד איך הצבא הוא בעצם
מקום שלא כל-כך נורא להיות בו ואיך אפילו מנש הרס"ר ודוברמן
המפקד-בסיס ואשכנזי הטבח הם לא האנשים הכי שנואים בעולם.
אני חושב על מנש הרס"ר, בתור דוגמא, ומסתכל על השיער שלה. אני
ממשיך לחשוב על מנש הרס"ר ועדיין מסתכל על השיער שלה, איך הוא
מתפזר יפה על הסדין עם הפרחים ... אני מדמיין את מנש פוגש אותי
ברחבת המסדרים. החולצה שלי מחוץ למכנסיים, והנעליים לא
מצוחצחות. הוא אומר לי, בוקר טוב, מה שלומך, אתה נראה קצת
עייף, למה שלא תחזור לישון, אני כבר אסדר בעצמי את כל האבנים
האלה בשורות... אתה תלך לישון, ותישן טוב, אתה שומע? עם כל
החלומות האלה שלך... איזה יופי, איפה קנית את הנעליים האלה עם
השפיץ הלבן, זה מאיטליה? לא משנה, תלך כבר לישון, נורא מתאים
לך חולצה בחוץ. זה ממש אתה.
אבל אתה בטוח, מנש?
תלך, תלך, למה אתה מחכה?
אבל יש את כל האבנים האלה, ואתה תמיד תופס אותי לסדר אותן...
על מה לעזאזל אנחנו מתווכחים? שכחת מי מחכה לך עכשיו מתחת
לשמיכות? אתה מבזבז את הזמן של הצבא.
אתה צודק מנש, תודה מנש, בוקר טוב מנש. אתה הרס"ר הכי מתוק
בצבא. אני אוהב אותך. בחיי. תתקשר אלי בסופשבוע כשאני אהיה
בבית, בסדר? אתה הכי מתוק.
היא מחכה לך! תלך! האישה מתחת לשמיכות!
האישה מתחת לשמיכות...
כל-כך קרובה אלי.
אני רוצה להיות בטוח שהבנתי טוב - העניין עם השאלה הנכונה
והשאלה הלא-נכונה, ולכן אני מבקש ממנה שתחזור על מה שאמרה והיא
חוזרת. איך הגעתי לכאן זאת לא השאלה, היא אומרת בפעם השניה
ומתפיחה את ערמת השמיכות שלי. השאלה היא מה עושים עכשיו.
אני מסתכל לה לתוך העיניים וגם בהן הצבא הוא מקום שטוב לחיות
בו, וגם בהן מנש הרס"ר הוא בסך הכול שמשון מנשה מאופקים,
ודוברמן הוא רק יעקב הוברמן מאופקים, ואשכנזי הטבח הוא אלי
אשכנזי מאופקים, לא יותר. אנשים נחמדים ממש. האוכל של אשכנזי
נראה לי פתאום הרבה יותר טעים ממה שזכרתי.
אשכנזי כמה סוכר שמת בקפה?
אחד וחצי, כמו שאתה אוהב.
אין כמוך, אשכנזי!
ויש גם הפתעה.
הה?
עוגת יומולדת. אני בעצמי הכנתי.
אשכנזי?!
אני מקווה שאתה אוהב טורט שלוש קומות עם אגוזים וצימוקים. זה
מתכון הרמטכ"ל.
תודה אשכנזי. תודה רבה. זה אפילו לא היומולדת שלי.
מה זה חשוב?
תודה.
אתה יכול לקחת את העוגה לחדר שלך. היא מחכה לך שם, לא?
האישה מתחת לשמיכות.
היא זזה בנוחות על המיטה.
אז מה לדעתך עושים עכשיו? היא שואלת שוב.
אני מרגיש איך הרגליים של האישה נוגעות ברגליים שלי. האישה
מתחת לשמיכות מרימה מעט את השמיכות ושנינו מציצים אל תוך החושך
תחתיהן. זה חושך צבאי, מוחלט, ואי אפשר לראות כלום.
אף פעם עוד לא נחתה לי אישה כמוך במיטה, אני אומר לה, ועוד עם
כל החלקים. ולא חשבתי שזה יקרה לי בצבא, זאת אומרת, כן חשבתי,
אבל כמו שכולם חושבים, בשמירות, במקלחות, בתרגילים בשטח... לא
יותר מזה, לא באמת האמנתי, את מבינה?
האישה מתחת לשמיכות מהנהנת. היא מניחה את כף היד שלה על החזה
שלי ואני מרגיש איך החזה שלי הופך לשדה עם הרבה מוקשים קטנים,
שכל אחד מהם מתפוצץ לו בזמן אחר, וביחד המוקשים כולם מתפוצצים
עוד ועוד, הרבה מאוד מוקשים בסך-הכול, על החזה שלי. דוברמן
המב"ס נכנס לי לתוך המחשבות. הוא אומר:
סמל ראשון, צביקה, זאת התודה שלנו לכל מה שעשית בשבילנו. וזה
רק בינתיים.
היא? אני מצביע על האישה, בדמיון.
מה אתה אומר עליה? הכי טובה שמצאנו, בשבילך.
אין לי מלים.
אתה לא צריך, זה בסדר. זאת התשובה שלנו לחיילות טובה.
אין לי מלים.
תמשיך להיות חייל למופת, נמשיך לצ'פר אותך! ברור?
ברור המפקד!
דוברמן, בשבילך.
הוברמן, אני מתקן אותו.
הוברמן.
האישה מחליקה את היד שלה אל הבטן שלי ושדה חדש של מוקשים,
גדולים יותר, טעונים יותר, מתגלה פתאום. היא מסובבת את האצבע
שלה בתוך הטבור שלי ואני מרגיש איך עוד מעט יהיה כאן פיצוץ
גדול.
האישה מצמידה את כף-היד שלה לבטן שלי. היד שלה חמה ואני מרגיש
את חום היד שלה על הבטן אבל לא רק על הבטן, גם בפנים, ובידיים,
וברגליים, אפילו בגב, בכל מקום, אני מרגיש את החום שלה.
האישה מתחת השמיכות, מסתובבת על הצד, מפנה את גבה אלי. היא
מצמידה אותי אליה, ומדגימה לי תנועה של ליטוף לאורך קו המותן
שלה. עכשיו היא מבקשת שאלטף אותה.
אני מלטף אותה. אני מלטף את האישה מתחת לארבע השמיכות, הדקה,
הבינונית, הפרחונית  והפוך.
האישה שמתחת לשמיכות מסתובבת חזרה אלי ותופסת את הפנים שלי
בין שתי ידיה. אני מרגיש איך הפנים שלי בוערות.
האישה עם כל החלקים מחבקת אותי אליה בכוח, ומתחילה להתנועע
מתחת לשמיכות. היא מתנועעת ומחזיקה אותי צמוד אליה.
אני מרגיש איך העולם שלי משתנה. הופך קשה יותר.
האישה נאנחת בקול ועוד רגע והיא נכנסת מתחתי.
האישה מתחת לשמיכות נאנחת בקול ואני נאנח איתה. אני רוצה
להגיד לה שיש לה את הפנים הכי יפים ואת השיער הכי יפה ושבכלל
היא האישה הכי יפה מתחת לשמיכות ובכלל. אני אוסף את המלים כדי
לומר לה את כל מה שאני רוצה לומר ושומע איך במקום המלים עולים
רעשים, של בעיטה בדלת, של צעדים כבדים, של צעקות:
איפה אתה?
זה הרצל, הסמב"צ.
מה יש?
אתה באיחור של עשרים דקות לשמירה.
אתה צוחק!
הרצל מושך מעלי את ארבע השמיכות וחושף אותי, עירום כמו שאני.
תתלבש! תזוז!
אני לובש מהר את המדים, את החולצה משאיר בחוץ, ורץ לש.ג.. דני
מהמחלקה של הפז"מניקים מחכה לי שם. עומד בשער עם הרובה, מכוון
ישר אלי.
מה העניין? הוא אומר ובקושי מסתכל עלי.
אל תשאל, אני אומר לו, היתה אצלי האישה הזאת במיטה, עם כל
החלקים.
במהירות אני מפרק את הרובה על הרצפה של הש.ג.. את החלקים של
הרובה אני פורש בשורה אחת לפניו: הנוקר, המכלול, הפין שבת,
השושנה...
הוא מסתכל על הרובה שלי המפורק לחלקים על הרצפה, ומסתכל עלי,
המבט שלו חזק, ועוד רגע והוא מתיישב על הכיסא של העמדה.
מה זה, המצאת סיפור? הוא אומר.
אני מסדר את החלקים במרווחים שווים זה מזה.
אם היית רואה אותה!
אתה לא עובד עלי? הוא אומר, ולא מזיז את העיניים שלו מהרובה
הפרוש לחלקים.
אני נשבע לך, אני אומר. אישה שלמה, כמו שאישה צריכה להיות.
בן-זונה, הוא אומר, אני רוצה לשמוע.
אני מחייך אליו.
במלים ברורות, הוא אומר, ולאט!  
הוא נשען על מסעד הכיסא, הרובה על הברכיים, האפוד זרוק מתחת
לרגליים שלו.
היא היתה שם מתחת לשמיכות שלי, אני אומר לו, עם הכול! אתה
קולט את זה?
שנינו מסתכלים על החלקים שמסודרים תחתינו על הרצפה.
הוא אומר,  א ל ו ה י ם!