זה אתם אשמים שהגעתי למצב הזה, אתם שחטפתם אותי מבית הורי
בכפר. אתם לא מבינים ששם הייתי מאושרת, כל יום קמה בזריחה
ומאכילה את החיות, אחרי זה עוזרת לאמא להכין ארוחת בוקר לאבא
ול-2 האחים הגדולים שלי, כי הם היו הולכים לעבוד בהובלת סחורה
מהכפר שלנו למרומי ההר שמשקיף עלינו אי שם, בהרים.
ככה הם היו נעלמים, כל פעם ליום וחוזרים למחרת בבוקר, ישנים
יום - וחוזר חלילה.
זה נמשך כך מאז שאני זוכרת את עצמי, כאילו גם גורלי שלי יהיה
קבוע מראש - ישדכו אותי לבן המעמד שלי כשאהיה בערך בת 13,
אתחתן, וככה זה אצלנו, הכול צפוי וידוע מראש.
המתחמקים נימוקים להם בשולי החברה, זהו הגורל ששולט עלינו.
אולי הרסתם את מה שאמור היה לקרות בכך שלקחתם אותי, או שאולי
אתם חלק מגורלי עכשיו.
כל היום צריכה להסתובב כך ברחבי העיר בשבילכם, העיניים תמיד
צריכות להישאר כבויות, לעשות פרצוף מסכן. כל פעם שיש פקק תנועה
אנחנו חוגגים, מסתובבים בין המוניות ומבקשים נדבה בכל הצורות
שיכולים לחשוב עליהם. הרבה תיירים יש לנו כאן, וזה מדהים כמה
אחוז הנדיבים שבהם גדול. הם מתביישים להסתכל לי בעיניים, וגם
אם חלק מהם מנסים להתעלם ממני, אני רואה שקשה להם.
כן, אני קבצנית שמהלכת לי כאן ברחובות, יחפה כמו נסיכה, חלק
מחבורת הרחוב הגדולה של בטיטו. צ'רלס דיקנס ואוליבר טוויסט
לעניים, יעני. ואולי לא, אולי זה לא הגורל שלי...
כמו שפעם הכול היה קבוע, שם בהרים, וגם זה השתנה, אז אולי גם
בטיטו השמן יעזוב אותי בשקט מתישהו, ואז אני אעשה את מה שאני
באמת רוצה. אני עושה את זה כל הזמן גם ככה. אני אוהבת להצטלם.
הרבה תיירים שנותנים נדבה גם מוציאים מצלמה ומצלמים, ואני -
בשלי, עושה פוזות.
שמעתי פעם על בחורה מקאבול בעלת עיניים ירוקות, שהתפרסמה על
ידי תמונה שלה. גם אני מחכה להתגלות.
לפעמים אני גם מעלימה קצת כסף מהפושטקים שלוקחים לי את זה אחר
כך. יש לי מחבוא באחת מפינות הרחוב. כבר חסכתי לי איזה בוחטה,
והנה, אני כאן, מחכה לי לפראייר הבא. רק נותרה לי בקשה אחת...
אלוהים, אללה, בודהה או ישו - האם אפשר להחליף גורל? |
