לעצום את העיניים ופשוט להקשיב, כאילו אתה לבד בחדר אבל יש
איתך מישהו שכאילו יושב בצד אבל בעצם יודע הכול. כשעצוב לך הוא
מדבר אליך, כשאתה עומד להירדם הוא מרדים אותך, כשאתה נוהג הוא
מחזיק אותך ער והכי חשוב, כשאתה מדמיין הוא מכוון אותך.

לפלרטט עם הרמקול, לחשוב שאתה בעצם נקודה בעולם כזה גדול של
אנשים שמקשיבים רק לך ואתה גורם להם להרגיש, והם מקשיבים לך
כאילו הם תלויים בעצם במילים שאתה עומד להוציא מהפה.

יש 2 צדדים שאפשר להסתכל עליהם - הראשון - אולי להיות המאזין
ולעשות מה לעזאזל שכל אחד עושה עם עצמו כשהוא מקשיב, או מצד
שני להיות השדרן שרק רוצה להגיד משהו שלא תמיד יוצא, לא
חסרות פליטות פה בכל סוגי המדיה בשידור חי, ההבדל הקטן הוא
שברדיו אתה יכול גם לשקר, תליו איפה ותלוי מתי, אבל שקרים
שיכוונו דמיון של אחרים, לגעת בצורת הרגש הכי פשוטה והכי נהדרת
שיש לאדם, הדמיון.

אתה מכוון אנשים בדרך הכי רגועה שיכולה להיות, יושב לי באולפן
עפוף עשן סיגריות, מסתכל לי דרך החלון שיש לי כאן בקיר, רואה
עולם ולא מרגיש שתקוע מאחורי סורגים כי מותר לדבר, אסור לשתוק,


לא משנה מה קורה, זה מותר להגיד את מה שעובר לי בראש, בא לי
להיות עצוב או שמח ולדבר על זה בלי לשלם למישהו חשבון מנופח של
300 שקל לשעה, אלא שישלמו לי בשביל ההתבכיינות הזאתי במקום,רע
לא יצא מזה, אפשר להסתכל על זה כעל עוד דרך לדפוק את המערכת או
שמצד שני, לשבת, להירגע, וסוף סוף להתחיל לשתף פעולה.

לדמיין עולם של אנשים ולשים את המוזיקה שאתה הכי אוהב לשמוע,
כשיורד גשם בחוץ לשים שירים מטפטפים, וכשיום שטוף שמש ובא לך
רק לשחות בים אז לשבת בלי מכנסיים באולפן ולשים את הרגליים
בתוך גיגית עם קרח, ורק אתה יודע את זה כי אף אחד אחר לא יכול
לראות, הם יכולים רק לשער.

רדיו בשבילי זה דרך להירגע, במקום לדבר לעצמי ולחשוב שאני
פסיכי כשאני שר שירים מתחת לקסדה ,כשאני נוהג,אז לשיר לעצמי
שירים בשידור חי.

זה לא אתה שלא בסדר, זה העולם - ובאמת להאמין למשפטים כאלה כי
זה בא לכוון אותך להרגיש.

יכולתי להיות מישהו או משהו אחר אבל בעצם אני פה.