לילה...
שוכבת במיטה ומהרהרת...

זה אחד הרגעים האלו שאתה חושב על מה שהיה, מה שיהיה, ומה שהיית
רוצה שיקרה.

עייפה.
נזכרת בכל מה שעבר עליי היום...

מותשת...
תשושה...

עוד רגע... ו... כבר נרדמת.

פתאום אני רואה מולי ספינה המושטת על ידי מלאכית.
היא קוראת לי "בואי, הכנסי..."
אני אכן תוהה מה פשר הדבר אך מכיוון שזהו חלום החלטתי להענות
לה.
אנו מפליגות.
היא שרה,
בקול שמיימי וקסום...
מרגיע...
יחודי...
אני מרגישה קלילה ורגועה יותר מאי פעם.
אני מביטה למטה ומסביב ופתאום אני רואה עננים...

לבנים...
בהירים וצחים...

אני מנסה לגעת...
לתפוס אותם...
הרי אף פעם לא החזקתי ענן.

אני מנסה ומנסה... וככל שאני מנסה יותר כך אני מתאכזבת יותר.

המלאכית מפסיקה לשיר ופונה אליי,
היא אומרת "אל נא תתעצבי...זהו טבעו של עולם.
לא כל מה שברצוננו אנו אכן משיגים..."

חשבתי על דבריה.
כעבור מספר דקות עניתי לה "אבל זהו חלום, למה בחלומות איני
יכולה לגעת בעננים?"

והיא ענתה "החלומות הם השתקפות של חיינו הגשמיים על פני
האדמה.
עצם העובדה שאת חולמת לא תמיד מאפשרת לך להגשים את הבלתי
אפשרי".

היא המשיכה לשיר..
הרגשתי את קולה זורם לי בכל הגוף וממלא אותי
באושר, בטוהר...

בוקר.
אני פותחת את עיני, מדליקה את המערכת.
ושומעת את קולה של המלאכית שלי.
קולה הזך והטהור שאומר לי "אך אין פרוש הדבר שאין ביכולתך
לנסות"...

;)