חמש פגישות לפני סוף המילניום

חמש פגישות לפני סוף המילניום
ומי יידע כמה אחרי,
חמש פגישות לפני סוף המילניום
והלב כבד, והלב לא נותן.
לא נותן להאמין, כי כבר סוף המילניום
והיו כבר חמש פגישות,
והאם יהיו אחרי המילניום
חמש, שש, או שמא כלל לא תהיה עוד כזאת?

חמש דקות לפני סוף המילניום,
ואת את נשיותך הפסדת בדקה..
כי חמש דקות לפני סוף המילניום
שמעת, שכלל וכלל  אינך אישה..
ולא יעזרו לא בגדים ולא בושם,
ולא יעזרו עקבים ושמלות,
כי את את נשיותך הותרת מאחרייך
אי שם, במרחק של שנים ומאות.

חמש שניות לפני סוף המילניום,
את כל כוחותייך לאזור את רוצה
לעבור בשלום את סוף המילניום,
להיות שם אדם, להיות שם אישה..
להרגיש כי שלימה את בגוף וברוח,
לחוש כי שלימה את בכל מאודך,
להבין כי שלימים הם רמ"ח ושס"ייך,
ולומר, העיקר הוא  אני... לעצמך.  

ועכשיו, כשהיא כאן, תחילתו של מילניום,
וכשבוקר חדש כבר מבליח לאלף הבא,
רוצה את לזרוק הרחק מאחרייך,  את כל שאותך
כך הכריח, לראות בעיניים זרות את עצמך...
רוצה את לשאת את ראשך מול הרוח,
לתת ולתת לך את כל התקווה,
כי סוף, ותחילת, ומחלף המילניום
יביאו אלייך, רק שלל של צבעים, ושלל של אורה.

חמש פגישות, חמש דקות, חמש שניות...
ואת כבר שם, במילניום הבא.



אי שם במחציתו השנייה של המילניום

אי שם במחציתו השנייה של המילניום,
ילדה קטנה הלכה לה בשבילי הכפר.
אי שם במחציתו השנייה של המילניום,
חצתה גבעות, חצתה עברה גם הר.
טיפסה החליקה,
המשיכה לטפס...
כי זאת הדרך היחידה, ידעה היא,
שיש לחיות, או שמא לוותר.
והיא הן לוותר לא חפיצה,
להפך, לעבור לצד שני של המילניום היא רצתה.
לכן, כנגד כל הסיכויים, לקחה היא על עצמה מיליונים סיכונים.
עברה הרים, חצתה ימים,
כשעל גבה נושאת היא רק שקית של שעורים,
רק קסת ונייר וספוג,
וצליל אחד בודד, ועוד
מספר צלילים, שבליבה הקט געגועים מעוררים,
למרחבי שדות, לפלג במדבר,
למלון אורחים אי שם, בקצה ההר.
והיא חוצה את שביליהם של החיים,
בלב נושאת היא שיר, ביד נושאת היא פרח,
הולכת היא לאורך השדירה ביום,
הולכת היא בלילה, כך, לאורך כל הדרך,
הדרך שאותה עמה לוקחת היא לכל מקום,
באם זה כפר, באם זו עיר זרה על שפת תהום.
הולכת היא בדרך, ואינה עוצרת לדקה,
למרות שהיא כבר עייפה, למרות שהיא כבר יגעה
מעומס התחושות, אותה השביעו כך בדרך,
ענן ועץ ואבן, ואותו ההלך..
אותו ההלך שעבר ואת ליבה חצה,
ולהרפות ממנה לתמיד, הוא לא רצה.
והיא נושאת עימה את כובד הרגשות,
ואת אותן דקות, ואת אותן שעות
בהן הייתה לבד, או גם ביחד,
אבל תמיד היה שם בליבה הפחד..
אותו הפחד הטמיר שמחכה ומייחל,
מתי תיפול סוף סוף היא, ותפסיק כבר לייחל
ליום חדש, שבו תמצא עצמה בנחת כך יושבת,
על אבן במדבר, על סלע באמצע הדרך,
ולידה יושב ולא רוצה ללכת,
אותו ההלך, שאיתו עברה כך את אותה כברת הדרך.
למרות השמש שקופחת על ראשה,
למרות רוחות קרות, אבק דרכים,
רואה היא את עצמה יושבת שם ונחה,
רואה היא את עצמה כגן מלא פרחים.
וזהו, כנראה, אותו מראה, אשר אותו נושאת היא
אל המילניום שרק בא...
אל המילניום שעכשיו התחיל.