אני כותבת עליו ספר, כי אני מנסה לצאת מזה איכשהו.
אני נחנקת.
מדמיינת אותנו בפוזיציות מחליאות. איך נתתי לו?
אני כותבת עליו, מההתחלה ועד הסוף, אפילו לא שיניתי לדמויות את
השם. ואני רוצה לפרסם את זה. כן, לפרסם ושכולן תדענה. אני
אפילו לא רוצה לשמוע ביקורות על הספר, אני כותבת אותו כדי
לשחרר, מאחר והבכי ממאן להושיט יד.
אני כותבת עליו ספר, הנה התחלתי לבכות לפני המילה הראשונה.
ואיך אני אקרא לספר? בשמו? לא! לא מגיע לו, וכי מה עשה על מנת
לקבל ספר על שמו?
אפס, הוא אפס. כן... ואני אוהבת אותו. לא הפסקתי לרגע אף פעם.
לפעמים אני חושבת שאני מקבלת אקסטזה מלסבול, אני מכניסה את
עצמי למצבים ידועים מראש כמכאיבים ואז עושה כל מה שניתן על מנת
לחוש בכאב כמה שיותר עמוק וחד.
אני כותבת עליו ספר. זה קצת עושה לי רע. אולי לא.