27.3.01. צאט נענע

כרומוזום: חיכית הרבה?
לירון עצבן: כן! איפה היית?!
כרומוזום: מצטער, עיכבו אותי במעבדה
לירון עצבן:  איזו מעבדה? מה כל הקשקוש הזה?
כרומוזום: התחלתי לעניין אותך מה?
לירון עצבן:  התחלת
כרומוזום: מצויין. מה אתה רוצה לדעת?
לירון עצבן:  הכל. קודם כל על איזו מעבדה אתה מדבר
כרומוזום: זו שאלה שקל לענות עליה
לירון עצבן:  אז תענה
כרומוזום: התשובה היא שהמעבדה לא קיימת רשמית בכלל. זה לאמשנה
איפה היא בארץ. מבחינת הקוראים שלך היא יכולה להיות מעבדה
סודית וזהו.
לירון עצבן: אז ככה היא תהיה. עכשיו תגיד לי על איזה קוד אתה
דיברת.
כרומוזום: קוד?
לירון עצבן:  כן, במכתב ששלחת, דיברת על הקוד שפיצחתם עם בובי
השימפנזה
לירון עצבן: לאיכולתם לבחור לו שם יותר טוב?
כרומוזום: בטח שיכולנו. זה שם בדוי מה שאמרתי לך
לירון עצבן:  :-))))) שם בדוי לקוף?
כרומוזום: לא אמרתי לך שהכל בדוי מה שאני אומר לך? אם אני אתן
לך את השם האמיתי אז הביטחון יבין שמה שאתה כותב זה לא דמיוני
אלא קיבלת מידע מהמציאות אמיתי
לירון עצבן: אבל הם לא יכולים לנחש את זה גם ככה?
כרומוזום: הם יכולים אבל לא סתם בחרתי בך. אתה סופר שכבר כתבת
כמה דברים דמיוניים ואני יודע שאתה מתעניין במדע ובגנטיקה
ובאלוהים וכאלה
לירון עצבן: מאיפה אתה יודע?
כרומוזום: עקבתי אחרי האתרים שאתה גולש להם
לירון עצבן: אז בטח גם ראית לאיזה אתרי סקס
כרומוזום: :-))))
לירון עצבן: לך תזדיין
לירון עצבן: אז איזה קוד פיצחתם? לא אמרת לי
כרומוזום: זה קשור בגנום
לירון עצבן: את זה אני כבר הבנתי לבד. אבל הגנום זה דבר גדול.
אתה דיברת על משהו ספציפי
כרומוזום: קוד המוות
לירון עצבן: ???
כרומוזום: המנגנון שאחראי לאורך החיים שלך
לירון עצבן: המממממממ
לירון עצבן: מעניין
לירון עצבן: אתה מתכוון למנגנון ההזדקנות?
לירון עצבן: הלו?
לירון עצבן: הלווווווווווווווווווו
לירון עצבן: אני מבין ששוב פעם בא הבוס
לירון עצבן: טוב אני מחכה
מיטוכונדריה: סליחה חזרתי
לירון עצבן: למה שינית שם?
מיטוכונדריה: כי עקבו אחרי ברשת, אז הייתי צריך להחליף סרוור
צאט. שטויות זה קורה לי הרבה. לא יתפסו אותי כל כך בקלות
לירון עצבן: אני מודה שאין לי מושג על מה דיברת. איזה סרוור
צאט? מי עוקב אחריך?
מיטוכונדריה: אני לא ממש יודע. זה התחיל לפני כמה חודשים אבל
אני יודע להתחמק יפה. זה גם הסיבה שפניתי אליך. אני לא רוצה
שיעלו עלי לפני שיש לי איזה גיבוי
לירון עצבן: אז אני גיבוי? לא הבנתי
מיטוכונדריה: מה יש להבין? אני הולך לתת לך סיפור מדהים שלא
שמעת בחיים ואני הולך לסכן את החיים שלי בשביל זה. אבל זה
סיפור שחייב לצאת החוצה ובסוף תבין גם למה
לירון עצבן: כי בסוף כולנו נמות?
מיטוכונדריה: אני שמח שאתה צוחק על זה אבל זה רציני
לירון עצבן: אני נשמע לך לא רציני? בסוף בטוח נמות... אני כמעט
בטוח
מיטוכונדריה: אתה אומר דברים שאין לך מושג בם. פשוט תסתום
ותקשיב ואני מקווה שאתה רושם
לירון עצבן: רושם ושומר הכל. אל חשש
מיטוכונדריה: אז היינו בקוד המוות. סיפרתי לך במייל על איך
שהקוף שלנו מת בדיוק בזמן שחזינו. יש לך שאלות?
<לירון עצבן שונה ל: לירון>
לירון: זה היה כמה דקות לפני מה שחזיתם.
מיטוכונדריה: במונחים של הניסוי זה זניח.
מיטוכונדריה: תגיד לי, יש לך מושג איזו תגלית מדהימה זו? אני
מרגיש שאני מתחיל לבזבז את הזמן איתך
לירון: אתה לא מבזבז.
מיטוכונדריה: כלומר?
לירון: אני רושם כל מילה. אל תדאג
מיטוכונדריה: :-))
לירון: אז... בובי מת. מה היו ההשלכות של זה?

זומי הביט בפקק השמפניה שבידו שוב ושוב.

הוא היה בחדר הפרטי שלו בקומפלקס. זה לא היה חדר גדול. גומחה
עם דלת, יותר נכון. גומחה ובה רוכזה תמצית עולמו בשנים
האחרונות.

גומחה מבולגנת.

את מרכז החדר תפס כסא מנהלים גדול. כסא מרופד היטב, בעל עור
שחור וציפוי ניקל נוצץ. זומי הביא את הכסא הזה בעצמו לגומחה,
לאחר שסירב להסתפק בכסא המזכירות הממשלתי שנופק לו. "אם אני
הולך לשנות את ההיסטוריה", הוא צרח אז על המפקד שלו, "אז אני
לפחות רוצה להרגיש חשוב". צרח, ועשה.

אליה וקוץ בה. הכסא של החשובים תפס את רוב רובו של החדר, ולא
אפשר מעבר בינו לבין השולחן. אי לכך, זומי נאלץ להיכנס אליו
תמיד בקפיצה מלמעלה - אבל גם בזה הוא ראה יתרון, אחרי שצפה,
במקרה, במירוץ מכוניות. גם לשם נכנסו הנהגים בקפיצה, מה שגרם
לו להרגיש עוד יותר חשוב.

את פריט הריהוט האחר שבחדר לא היה ניתן לראות. הוא היה עמוס
מדי בניירות, ספרים, עטים מתקופות שונות בהיסטוריה של הקומפלקס
(חלקם עדיין כתב), מקלדת ארגונומית, עכבר, ומסך מחשב
מונומנטלי, עליו היו פתוחים, דרך קבע, מספר רב מאוד של
חלונות.

מתחת לתוהו ובוהו שעל השולחן, שרר סדר יחסי. ארבע מגירות
נעולות צפנו סוד בחלקו הימני של השולחן, ומצד שמאל התנשאה
ערימת דיסקים בלתי נגמרת.

גם הקירות היו מהוגנים למראה. מסויידים למשעי, חפים מכל תמונה,
פסל או מסיכה. רק חמסה אחת קטנה פקחה עין כחולה וסקרנית על
הגומחה, אי שם על הקיר הימני.

"זהו", הפתיע אותו קול נשי מאחוריו. "הם הלכו".

לירון: יש ביניכם סיפור, אה?
כרומוזום: מה פתאום
לירון: אתה לא יכול לעבוד עלי. אתה מדבר עליה יותר מדי
כרומוזום: אני מדבר עליה פחות מדי, תאמין לי
לירון: מה זאת אומרת?
כרומוזום: שמגיע לה חלק יותר גדול בסיפור הזה, אבל בשביל להגן
עליה אני מסתיר אותו
לירון: סיפרת לה כבר?
כרומוזום: ??
לירון: שאתה אוהב אותה
כרומוזום: איזה שטויות!!!
לירון: אמרתי לך, אתה לא יכול לעבוד עלי. זה צועק מבין השורות
שלך
כרומוזום: צועק שמועק. לא אוהב אותה. היא בנאדם נהדר אבל זה
הכל
לירון: נשואה?
כרומוזום: לא
לירון: חבר יש לה?
כרומוזום: גם לא. היה פעם
לירון: :-)))
כרומוזום: מה אתה מחייך, סוטה קטן
לירון: סתם כי בא לי לחייך
כרומוזום: אז תמחוק את החיוך, אין ביננו שום דבר
לירון: כשתרצה שיהיה, תפנה אלי
כרומוזום: אין בעיוץ, דוקטור לאב
לירון : זה אני :-)

זומי סובב את ראשו ופגש בירוק של ליה. הוא היה מסתובב לקראתה
לחלוטין, אך הכסא של החשובים לא אפשר לו. גדול מדי.

"תראי מה מצאתי", הוא הושיט אליה את פקק השמפניה.

ליה לקחה את הפקק בידה, סובבה מעט בין אצבעותיה הארוכות,
ולבסוף הכניסה אותו לתוך הכיס הימני בחלוק הרופאים שלה. "שיהיה
למזכרת מהיום המהולל הזה", אמרה בשפתיים מעוקלות מטה.

"תפס אותך חזק, הקטע הזה של המוות, אה?"

"שמע... בובי היה כאן לא מעט זמן. וזה לא סתם כלב. זה כמעט
בנאדם. כמו ילד קטן שלנו".

"גם ילדים קטנים מתים לפעמים".

שתיקה השתררה בחדר. הם הביטו זה בעיני האחר, אך כל אחד מהם שקע
בעולם משלו. לראשונה מזה זמן רב, זומי הרשה לעצמו לחשוב על
הסיבה האמיתית שהובילה אותו לחדר הקטן, הדלוח, הצפוף הזה. הוא
מישש אותה מבלי משים, ואז הניח לתליון המוזהב להמשיך להיתלות
על צווארו, סגור, קפוץ, אטום.

"אני רוצה לשתות משהו", פלטה ליה לבסוף.

27.3.01. אי-מייל


חשבתי הרבה על מה שאמרת ואולי אתה צודק. אני חושב על ליה כבר
לאמעט זמן ואני די בטוח שהיא גם חושבת עלי. למשל באותו לילה
אחרי שבובי מת יצאנו לפאב ולא דיברנו כלום, רק שתקנו והסתכלנו
אחד על השני.

היו כמה פעמים שהייתי בטוח שהיא רוצה להגיד לי משוהן אבל בסוף
היא א רמה כלום. ואז החזתי לה את היד וליטפתי לה באצבעות, והיא
נתנה לי. אני זוכר שליטפתי לה את היד והיא התחילה לבכות, לרעוד
קצת. זה הפחיד אותי. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה ובכלל קשה לי
לראות אנשים בוכים. היה לי מספיק בכי בחיים שלי.

אבל ליה באה ממשפחה אחרת, לא מת לה אף אחד והיא תמיד נראתה כזו
מאושרץ. אז למה היא בכתה? אני לא יודע. אבל באוה רגע אני יודע
שהייתי יכול ללטף לה כל חלק בגוף והיא היתה מסזכימה. גם אז
ידעתי את זה ובגלל זה לא הייתי מוכן לעשות את זה. אם אני רוצה
את ליה אני רוצה שהיא תבוא אלי מתוך הרצון שלה. אני מקווה שאתה
מבין אותי.

זהו, זה מה שרציתי להגיד לך בינתיים.

עברו עלי מספר ימים ללא תקשורת מהכרומוזום. אלה לא היו ימים
קצרים. רכבת המחשבות שהוא התניע אצלי בראש החלה לנסוע יותר
ויותר מהר, כשהיא לוקחת אותי למקומות שלא חשתבי שאבקר בהם
שוב.

מי הוא היה? מה הוא רצה ממני?

חזרתי וקראתי את התכתובות בינינו. יותר מפעם אחת. אני חייב
להודות שהן הרתיעו אותי מעט. למרות שהייתי בטוח, עדיין, שמישהו
עובד עלי, לא יכולתי שלא לחשוד בניצנים של אמת בסיפור שלו.
עשיתי מחקר קטן בעצמי בנושא הגנום. ניסיתי לבדוק, אצל חברים,
אם יש אפשרות קלה לדוג עלי כל כך הרבה פרטים אישיים.

היו יותר סימני שאלה מתשובות.

הימים עברו, ובמקום לשכוח את המקרה, לתת לו לחמוק ממני, הפכתי
להיות אובססיבי לגביו. התחלתי לשרוץ יותר בצ'אטים. התחלתי
להיות נועז יותר בשמות שלי.