הם היו על הגבעה. ברחבה שלפני הפילבוקס, מול האנדרטה לזכר
הנופלים. שניהם היו מבוגרים מאד. אולי בני שמונה-עשרה אפילו.
אחד מהם ישב בפיסוק רחב על מושב האופנוע שלו, כמו קאובוי. הוא
החזיק רובה אויר בידיו. השני עמד מולו. היה לו תיק גב והוא
הוציא ממנו כל מיני דברים. אני עמדתי כמה עשרות מטרים למטה
יותר. עמדתי, לא התחבאתי או משהו, והסתכלתי.
הבחור עם התיק הוציא ממנו כמה שרשראות ועוד חפצים קטנים שלא
יכולתי לראות בבירור. מזהב, כנראה. הם נצצו באור השמש הצח,
המלטף. רוח נשבה בשדה, מכופפת את החרציות והפרגים האדומים לכאן
ולשם.
הוא הוציא מהתיק שעון-יד. אמיתי, של גדולים, והחזיק אותו בידו
הפשוטה, תלוי מן הרצועה, רחוק מגופו.
זה היה שעון שעון. שבע-עשרה אבנים בטח.
"בוא נראה אותך קולע בזה", אמר לשני.
השני צחק. הוא הרים את הרובה וירה ברישול. הראשון אמר לו משהו
בלעג. כנראה החטיא.
השני שבר את הרובה וטען אותו שוב. כיוון ביתר קפדנות וירה שוב.
בירייה השלישית פגע. השעון התעופף ונחת בין הקוצים. שניהם
צחקו. זה עם התיק החל לנבור בו שוב, מחפש מטרה נוספת לצליפה.
ואז ראו אותי.
הבטתי בהם. רציתי לראות במה יירו עכשיו.
ההוא שעל האופנוע כיוון אלי את הרובה וירה. הקליע חלף רחוק
ממני, לשמאלי, שורט קו ישר בחול ובשיחים. לא יודע לקלוע.
"עכשיו אני אהיה גיבור", חשבתי.
עמדתי בשקט.
השני עזב את התיק. שילב ידים והתבונן בסקרנות. בעל הרובה טען
אותו שוב, מתוסכל, מרוכז.
כולנו שתקנו. הרוח נשבה ונשבה.
הירייה הבאה הייתה קרובה יותר. זו שלאחריה החטיאה אותי מימין.
ואחר-כך שוב משמאל. הוא התעצבן. טען וירה יותר ויותר מהר.
עמדתי ולא זזתי. זה היה מעניין. סטיב מקגארט התבונן בי, מאשר
את מעשי.
הקליע ניתר מאבן קטנה על השביל, נחבט בכוח רב בעצם השוק של
רגלי וניתז הצידה. הטווח היה גדול מכדי שיחדור פנימה.
בעל הרובה הרים אותו והעמיד אותו, שעון על הקת, לצדו. מנוחת
הלוחם.
ברחתי משם בצליעה.
השני פתח את ידיו השלובות וצחק.
הם בטח היו עשירים. הם לא פחדו לירות בשעון אמתי.