השעה 11:00 בלילה, יום שבת.
השבוע נגמר, ואיתו מתחיל שבוע חדש.
אני הרגע חזרתי מהילדה הקטנה שאני כל כך אוהב.
אני לומד מאוד להעריך את הרגעים הספורים האלה שאני איתה.
אני מאוד אוהב את הילדה הקטנה והחמודה שלי, אני אוהב את הרגעים
שלנו, את מה שאנחנו עושים כשאנחנו סוגרים את הדלת, לשכב איתה
עירום, לדבר איתה ולשאול אותה איך עבר עליה השבוע.
אני מאוד מתגעגע אליה, חסרה לי ההרגשה הזאת של לדבר ולספר הכל
לילדה שאני אוהב.
אני בראשון, בסה"כ 90 ק"מ מהילדה שלי.
אני גר בראשון, והיא - 90 ק"מ ממני.
הייתי חייב לעבור, אמרו לי, אין לי בררה.
עכשיו אני יודע שהייתי טיפש. תמיד יש ברירה, זה פשוט בא על
חשבון דברים אחרים.
רוב האנשים לא מכירים את ההרגשה של לחיות כל כך רחוק ממישהו
שהם כל כך אוהבים, לא מכירים את תחושת הריחוק והריקנות שזה
נותן.
היום אני בן אדם ריקני, לפחות רוב הזמן.
את רוב הזמן אני מבלה בציפייה לסוף השבוע, לזמן שבו אני אוכל
לראות ולדבר עם הילדה הקטנה שלי!
השעה 12:00 בלילה.
יום חדש התחיל, ואיתו שבוע חדש.
נשארו לי רק עוד שישה ימים עד לסוף שבוע.
אני אוהב אותך, ילדה שלי, וסופר את הדקות.