[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ביום רגיל פשוט איני מוצא את עצמי בצפון העיר תל אביב. בחורות
צפון-העיר שסביר לפגוש לא מחבבות אותי, ואני--- אני לא אוחז
בנתונים הנדרשים על מנת לקבוע בביטחון אם אני מרגיש סימפטיה אל
"הבחורות של צפון העיר": לא אשקר, עוד לא הגעתי לידי עמדה של
ניפוי אצל אותן נערות. כי הן מהרגע הראשון הגיבו כלפי בביעות
שאנן נוסח הצפון: השלים הצבעוניים שלי בחורף; אהבתי למכנסון
הקצר בקיץ; גילי הבשל. הבחורות האריסטוקרטיות של בתי הקפה של
רחוב בזל הצפוני, פניהן מאובקים בסוודר מדויק של איפור - הן
פשוט לא מביטות אלי כשאני מתיישב בבתי הקפה האלה, עם הקפה
המשוכלל והכיסאות העשויים קש קריר. וגם קטטות לא מתלהטות בצפון
השליו. אין לי סיבה לשתות קפה במקום שבו לא ידברו איתי בנות
ולא יקוטטו לידי קטטות. אני רואה בהסבתי בבית קפה מופע -
למעשה, שני מופעים: המופע שלי ומופעו של הציבור. בישיבה בקפה
אני מצפה להיחשף אל פעלתנות שאפשר לסכם אותה במשפט מזן
הנושא-נשוא-מושא, למשל: מישהו התעלף לפתע על הרצפה. כך אוכל
לפחות להועיל לעצמי כבעל טור ולהעשיר את הידע שלי על אודות
חיוניות האדם - אף שהטור שלי אינו נסוב בצורה ישירה על עניינים
הקשורים לחיוניות האדם. אבל בצפון העיר דבר לא קורה: הבנות
יפות, המלצריות יעילות (אליהן אני מתייחס כאל אחיות; יופיין
אינו משנה לי), הקפה מעולה, הכריכים מהשולחנות ליד אסתטיים
(איני נוהג לסעוד בבתי קפה). אבל הדבר דומה לסיבוב הווילות
בשכונות האלפיון העליון שעשיתי עם המשפחה בילדותי במכונית
היפנית הישנה: הסתובבנו והערנו לגבי טוב הטעם או לחלופין מגרע
הטעם של העשירים השונים, ובתדעוכי הצהריים חזרנו. ובכן, צפון
העיר הוא לא האזור שלי. אף פעם לא שכבתי עם אשה מצפון העיר.
אין לי חברים מצפון העיר. על אף היותו מופז שמש, זהו איזור חסר
תועלת, שהיו יכולים להופכו מצידי לבריכה אולימפית. אבל גם אז
לא הייתי הולך לשם: אני אלרגי לצחנת הכלור.
כלומר כלור עושה לי פריחה אדומה, דיונונית, במצחי ולפעמים גם
בעורף. מבכר הייתי שיקימו במקום צפון תל אביב עיר נמלים אדירה.
זו לפחות עשויה להיות איזושהי אטרקציה לתיירים. שהרי באיזה
מקום בעולם מצונר קילומטר מרובע של עיר נמלים?
ומאיפה ילקטו את כל הנמלים לצפון העיר החרבה? האם מבתים
פרטיים? טוב, אין צורך למהר ולצנצן נמלים מסכנות, ממילא לעולם
לא מקבלים את ההמלצות שלי, ואין סיבה שדווקא הצעה זו תקוים
כהלכתה.
למרות כל אשר צוין, בערך כפעם בשנה אני נוטל את עצמי אל תוך
צפון העיר, בדרך כלל לרחוב בתי הקפה בזל. הסיבה לכך נעלית
ממני; אולי עיר הנמלים שלי מתרקמת שם? זהו אופיי הטוב, ככל
הנראה, מזגי הפשרני - מזג שאיש אינו משער כי אני מחזיק. אני
עולה בקניון הדיזנגוף סנטר על המיני-אוטובוסים המצחיקים האלה,
גביעי האלומיניום הפורנוגרפיים החסרים מעקה, קפיצים או הגינות,
שמכילים כעשרה יושבים - רכבים שבטור שלי חיסלתי להן פעם אחת את
הצורה! - מיטלטל בצמוד לתייר יגוע ממאוריציוס (נאמר) ויורד
ברחוב בזל, הקרוי על שם העיר שכל כך חשובה להסטוריה הישראלית,
הכרך השוויצי בה התרחש הקונגרס הציוני הראשון.
הדבר קורה פעם בשנה, ולכן אני לא יכול לראות בבזל, כפי שכבר
ציינתי, חלק מ"המסלול הקבוע". למעשה, חישוב פשוט יראה כי
הסיכוי שאקום בבוקר ואסע לבזל עומד על 0.3 אחוז, ליתר דיוק
0.28 אחוז. חישוב נוסף יוכיח שהדבר הופך אותי לאדם שמופיע מעל
הממוצע בבזל. כי אם בישראל בת ששה מיליון הנפשות היו כולם
מבלים בבזל כמוני - פעם בשנה - היו מתייצבים באותו רחוב צדדי
למחצאין  16,438.36 אנשים ביום. כלומר 685 איש בכל שעה נתונה
ביממה. אבל זה תיאר את מה שעשיתי - נסיעה לבזל, הקרויה על שם
המקום שבו התרחש .
התיישבתי בבית קפה כלשהו, ששמו לא נזכר בשלט ולכן אני לא יכול
להמליץ עליו לטוב ולרע, והמתנתי למלצרית, רזונת יפהפיונת שכבר
מהחלון התרשמתי ממנה. כאמור, לא התכוונתי לפלרטט איתה; אני
רואה במלצריות נשים ממשפחתי - אחיות או מעין דודניות מתולתלות.
אבל לזו היה בדיוק סוג הכחישות שאהבתי, כחישות שמעמידה את החזה
בפרשנות מעוותת: שדיה נראו כמתקרסים מהגוף כמו מתלי מעילים
הפוכים.
אלא שלידי גהר דווקא המלצר של המקום, טיפוס מסוג שאיני אוהב;
איני אוהב מלצרים בעלי פאות לחיים משומנות; אני מרגיש שהם
מעיקים איפשהו על גבריותי.
אך זה התברר כסימפטי מאוד. "אולי אגניב אליך כמה עוגיות", פנה
אלי בחיוך שלא מתאים לצפון העיר. והדבר אכן קרה: לשולחני שטו
שתי עוגיות קשוחות, שבתוכן מעין עיגולים אפורים עשויים אגוזים
שבורים או שקדים שבורים או אולי איזוטופ של פלוטוניום - איני
בשלן.

כעבור חמש דקות הבחנתי בכך שהמלצר מתבונן בי בעיניים סקרניות.

"נו, איך העוגיות?", שאל בעונג.
"אחכה לקפה. אני נוהג לטבול אותן בקפה".
"ובכל זאת?".
"לא. הן נראות קשות מדי. עכשיו השעה מוקדמת עדיין".
"טעם קצת".
"לא, לא, יש לי דלקת חניכיים. אמתין עד הקפה", התעקשתי. כיום
איני יודע מדוע אמרתי זאת - איזה כוח נעלה הביא אותי לומר
"דלקת חניכיים". זהו נושא שכלל לא התעניינתי בו, כלומר דלקות
חניכיים. אני מתעניין בתחבורה, בשל עבודתי, ובנשים, מתוקף
רווקותי, אבל בחניכיים??? מבחינתי כל הפה הוא גוש אחד ויחיד,
והפרטתו לאזורים שונים אינה צריכה לעניין אותי במאום. זו לא
הבעיה שלי. קיימים בוודאי האנשים שממונים על בריאותו של הפה.
הניבים, זגוגית השן, החניכיים, העששת, כתרים.
"אם יש לך דלקת חניכיים, אז אתה חייב ללכת לשיננית שלי. היא
יחסית יפה".
"מה אתה אומר!".
"לגבי שיננית היא ודאי יפה", הסביר המלצר.
אף שלמלצר הזה היו פאות לחיים משומנות, נוצרה בינינו אי-איזו
אחווה דמומה - כאילו חילקנו בינינו בצורה הוגנת שוק עסיסית של
עוף.
"כבר יש לך חניכיים אדומים?", שאל בעניין.
"אני חושש שכן. כתומים כהים".
מלבד העוגיה, השיח הדנטלי וכל שקרה בעקבותיהם, זו היתה יציאה
רגילה, טראומטית במידה סבירה, אל בזל: עשיתי עיניים מצועפות
לבחורה מולי, מהסוג עם הבגדים הבהירים מדי, זו הזווית שבה אני
נראה בצורה הטובה ביותר, אבל היא החליפה צד בשולחן. למעשה,
היתרון של בזל הוא שזה לא האזור שלי. אני יכול להשפיל את עצמי
כאוות נפשי בלי שהדבר ייוודע לעולם למעגל מכריי. הדבר דומה
לבילויים שלי בחו"ל במסגרת כל אותן ועדות משמימות, קונגרסי אין
קץ בשפות שלעולם לא אדע: האם בין טוקיו ליוקוהמה דרוש חד פס או
תלת פס? איים מלאכותיים - טוב או רע?
שם אני יכול לעשות עצמי שיכור ולצבוט עכוזים כשאחפוץ בכך. פעם
אחת, בתחילת ימי כעיתונאי, התנגשתי בקונגרס מהסוג הזה (גשרים
ניידים) בעכוזה של שרת התחבורה של גואטמלה, שהיתה מלכת יופי
בשנות השבעים ואף הגיעה למקום הראשון במעין פסטיבל ילדים - היה
לי איתה קטע מיני מסוים, שעליו אני גאה מאוד (הערת אגב:
השתכנתי אז במלון בלי אמבטיה בחדר. יש לדרוש, אם אתם נוסעים
לסן אנטוניו, דף רשמי שיעיד כי קיימת אמבטיה בחדר המושכר).
ובכן, כחלוף עוד שתי הזדמנויות רומנטיות שירדו לדומן, הרגשתי
די מריר כדי לצאת מבית הקפה. ביקשתי חשבון מהמלצרית. והחשבון
הגיע עם הטלפון של השיננית, תאודורה שוורץ. המלצר חייך אלי
מעבר לבר, מנגב כוס עם מטלית ומזכיר חיית מחמד בחיוכו.

במיני-אוטובוס חזרה חשדתי - האם אותו מלצר מחזיק באינטרס
שמנוני כלשהו אצל אותה תאודורה שוורץ? האם אפשר לסמוך
עליו? והרי ייתכן שהוא מקבל איזשהו קומיסיון נדיב על שירותי
היח"צון של אותה צארית של שיניים תאודורה שוורץ. דברים כאלה
נהוגים ודאי בעולם הפרוץ והפרוע של הרפאנות מאז חוק הבריאות
הממלכתי, זה שאני משתדל לאבד בתוכו את ידיי ורגליי --- קופות
חולים, תקני אחיות, הרצפטין, כינין, השתלות איברים, ביטוח
רפואי ממשלתי - אני משתדל לא לדעת את פירוש מונחי מבחנה אלו.
כלל איני יודע איך לפתע אותן מילים הסתחררו זו לצד זו בראשי,
כנמלים בעיר נמלים המהלכות בצינור! ישנו הכתב הממונה על
הבריאות, ואף שלדעתי דעותיו כולן מעט חסרות את ה(איך להגיד את
זה) פלפל-שחור ותבלינים, זהו לחלוטין האזור שלו. אזור התחבורה
הוא שלי, ולא יותר מכך! איני רוצה שאנשים אחרים בעיתון יזיבו
את דעותיהם על אודות התחבורה, ואני מדיר רגליי מתחומיהם שלהם.

אני עדיין זוכר כיצד בתחילת ימיי כעיתונאי הכנתי - בתמימות,
מתוך בורות לשמה, אימבציליות גאוותנית - מאמר לתלפיות נגד
היציאה של ישראל מלבנון הגדולה, שכוללת את מערב בירות וצור, אל
מה שמכונה רצועת הביטחון. תיארתי באופן ציורי, הומוריסטי ונוקב
את הזוועה שתיכון בצפון בעקבות זאת. את הטבח היומיומי בתושבי
צפון ישראל (ייתכן שהדבר דווקא מגיע להם, תכננתי לכתוב, אבל
בסוף ויתרתי על כך). רעייתו של הכתב הצבאי התקשרה אליי למחרת
פרסום הקטע דומעת וסיפרה שבעלה לא ישן בלילה. כל העניין הוא,
הסבירה, שאסור שבעלי טורים יאזכרו איזשהן דעות חדשות
ומהפכניות. הדבר מפר לגמרי את היחס העדין, בן עשרות השנים, של
העיתונאים מול העורכים. ואלה, העורכים, מתחילים לצפות לדעות
משופרות, ח"ו, או לפחות חשים כי הם מחויבים לצפות לדעות
משופרות. היא גם הסבירה לי דבר שלא שמתי אליו לב - שתמיד כתבתי
על משהו לא ספציפי. לא הבנתי עד אז מה רע בכך. אך היא עשתה
שיעורי בית והראתה כיצד בתחומי שלי אני שומר תמיד על תחושת
אופוזיציוניות עמומה. וכך ראוי לעשות. הצלילות היא אימתו של
כותב הטורים (לצד, כמובן, החדשנות הממארת - אחזור על כך: אל
לכותב מיומן של טור להעלות נושאים חדשים). ביקשתי את סליחתה,
ומאז אני דבק בעסקי התחבורה שלי ואכול אימה מהיום שבו אחד
העיתונאים הצעירים הללו, המהוססים במעלית, במכנסיהם המתרחבים
למטה או במה שאופנתי היום, יתחוב את אפו לעסקי התחבורה שלי.
הדבר יאלץ אותי למסוך מסקנות חדשות, מבהילות מן הסתם, לתוך
הטורים המוצקים, הנינוחים, שלי, אהיה מוכרח לפלוש למאמרים
שישימו לאל את עולמי הפנימי האיטי, הרבוד רבדים רבים, שנבנה
בעמל רב. הרי כל העניין בשרבוט טור הוא המסורת, חובתך להביע
דעה לוחמנית פושרת ולסמך לה נתונים סטטיסטיים. אם לחזור
לענייני התנגדותי דאז ליציאה מביירות, מזלי הוא שמעולם במשך
חיי העיתונאיים לא התקבלה שום דעה שלי. תמיד דברים שאני מזהיר
מפניהם, כשהם מתרחשים, הם מוכיחים כי טעיתי בתחזיותיי. כי אכן
היציאה מכיבוש חצי לבנון אל כיבוש עשירית לבנון היתה מועילה.
אבל לי יש את בתי הקפה שלי, את האמבטיות שלי ואת האזורים שלי
בעיר, שבהם אני מוצהב באור צבעוני - וזה מספק אותי כאדם בעל
אופי טוב (באופן מפתיע).
המכלאה הלבנה התנודדה ימין ושמאל (ישבתי לצד אדם בעל ריח של
לימון בתה) עד שנעצרה בקניון שלי, בדיזנגוף סנטר, אשר במרכז
העיר. ירדתי ממנה בקפיצה וכמעט נתקלתי בפרסומת של סרט ישראלי
חדש, שנראה מתועב במיוחד. כמה עסקים קמעוניים המוניים היו שם.

עברתי אותם וחלפתי על פני השומר העלוב, והנה אני בדיזנגוף
סנטר. אדם לבוש היטב שמחלק בחיוך ובעליצות - הוא היה לבוש כובע
ליצן (האם חג היום? אין זה האזור שלי, כמובן, יש כתבים לנושא
יהדות, אבל יכול להיות שהיום הוא יום חג?) - את הדפים הבז'יים,
הממחישים את הסחורה ההזדמנותית, הוודאי זוהרת, של חנות "ראש
אמריקאי". לגרונו היה צמוד שלט דו כיווני, שנשא את הכותרת
"קרנבל של מחירים  ב"ראש אמריקאי'". מקדם המכירות קפץ לעברי
כדרור מופז שמש (כמעט נגעו בי שיערותיו, שהיו מעוצבות בכל כך
הרבה ג'ל עד שיכולתי לראות את הקרקפת) ושיהק לעברי את הברושור
של אותה חנות בגדים שבה מעולם לא ביקרתי. תמיד ראיתי את נציגי
החנות המגהקים לידי אנשים ים את הפרוספקט, אבל בפעם הראשונה
יצא לי להתבונן בדף זה, שהסביר כי באותו מקום מתלבשים
"הכוכבים". מדיו הליצניים של האיש בתלבושת הפטריצית שיתקו אותי
ממש. כעת - מהדף - נראה אחת ולתמיד שהזדמנויות מטורפות רצות
להן בקומה שלוש של קניון דיזנגוף סנטר, הצעות חד פעמיות
בקיומן, כמו חיי אדם. ג'ינסים ב90- אחוז הנחה לרגל סוף העונה.
--סווצ'רטים מ19- ש"ח לרגל סוף העונה. --היתה זו סוף העונה,
מתברר, איני יודע למה. האם יש זמן שאינו סוף עונה? מדוע
העיתונאים אינם עולים על רמאנות פשוטה זו? או שאלה טובה יותר:
מדוע רמאנות פשוטה זו, הורדת מחירים על שום כלום, בכלל פורצת?
אינטרס של מי להכריז על סוף עונה? האם אויבי ישראל,  21 מדינות
ערב, מממנים דרך חברות קש מלוקסמבורג את "תופעת סוף העונה"
הזו? שהרי הדבר מדומה לגנבים הפורצים אליך לבית ומחליפים
באישון ליל את הטלוויזיה לחדישה מעט יותר. אבל כאמור תחקיר
כזה, אם ייעשה, אינו מענייני, איני ממליץ לעשות אותו או כל
תחקיר אחר, זהו תפקידם של כתבי הצרכנות. אני מכיר כמה כאלה
נחמדים מאוד, בני גילי. נשואים לנשים מאודות, הדורשות עוד ועוד
מוצרים קוסמטיים. עוד ועוד ממרחים חדישים. עוד ועוד מצנמים,
אלומיניום כנגד יונים, ושאר שמונצעסים.
ואני, עליי להגיש שלוש פעמים בשבוע את טור התחבורה שלי לעורך
הטורים השמאלן, החובש כובע לבד אפור ומגדל זקן שמזכיר לי תמיד
יד גומי נדבקת.
מדוע אני לא מסוגל להיות מלא אושר כאותו ליצן של הזדמנויות
המהלך לו מפותק בפתקי הנחה? להדס כל היום מקומה א' אל קומה ב'
- במדרגות, בדרגנועים - ומשם למסדרון החללית של מקדונלד'ס
ולתורי הקולנוע עם החתיכונות הלוהטות או למסדרון השומם ההמלא
בובות פילים. והכול תחת הצינה העכברית של הפלורסנט. דיזנגוף
סנטר הוא הלוא נטול אוטוסטרדות או שבילי אופניים, מקום אנטי
תחבורתי מאין כמוהו. אפילו מעליות הקפידו שלא להתקין בו. כמה
רוצה הייתי לעלן עלונים לידיהם הלחות של העוברים והשבים. האם
יום אחד אאזור אומץ ואוותר על משרתי העצלה כפובליציסט תחבורה?
האם אכונן את עצמי אי פעם כגוף יצרני, פיזי, קיים עד להכעיס,
כאותו ברנש מ"ראש אמריקאי"? בידי קומט כבר הברושור (מעכתי אותו
כנראה). כבר לא ניתן היה לזהות את האותיות הקטנות מרוב קימוט,
ורק הכותרת "קרנבל של מחירים" עמדה שם, כג'נטלמן מהסוג הישן
שמחכה לקצו של קוקטייל. שאר ההוד, ההדר, השש והארגמן, תוצר
עקיף של מחלקת השיווק של  "ראש אינדיאני", נמחו בתוך הכיס, לצד
חצי מסטיק וקאטר לציפורניי (ציפורני הרגל הגדלות במהירות
מבהילה, אולי בשל טכניקת האמבטיה שלי).
דרדרתי את דרכי חזרה אל הליצן של "ראש אינדיאני" כדי ליטול
פתק חדש, שאשמור הפעם בכיס החולצה, אבל באמצע הדרך חזרתי על
עקבותיי. התמלאתי פחד משתק שמא הוא יזהה כי לקחתי כבר פתק
ויביך אותי בציבור כגנב של פתקים.





כעבור שבועיים גייסתי די גמישות ללכת אל אותה שיננית, תאודורה
שוורץ. היא אכן גילתה אצלי איזה פגם בחניכיים, עניין לא נעים,
שמכונה "דלקת חניכיים חמורה" וגבל בעניין רע יותר שקרוי בעגה
המקצועית "מחלת חניכיים". היא טענה גם שריח נשימתי אינו כשורה
ולבשה מעין חליפת חלל על פניה כדי לגדר עצמה ממנו.
הערה זאת על ניחוחי, שנהגתה באופן מדעי, הוכיחה לי את
מקצועיותה. היא לא ניסתה לזכות באמוני דרך חנופה, אלא ירתה
אליי את חוות הדעת בשפה הלקונית, כשבידה איזמל.
מיד התמכרתי למגע הצונן והמענה של המכשירים שלה. והיו כל מיני
מדבקות מתוקות שהודבקו לצידי החניכיים בדרך שאמורה להרחיק אותם
מן הרטטים החשמליים. ולבסוף הוטל הפלואור, אותו חומר קסם שאמור
היה לקטול ריריות חיידקיות ולהקיץ את הקץ על שפע בעיותיי.
והאם היתה יפה? תאודורה אכן היתה נאה יחסית לשיננית - ואת זאת
אני יכול להגיד אף שהיא השיננית היחידה שראיתי בימי חיי.
לפני שיצאתי (על כיסא רופא השיניים, שעליו הייתי קודם, התיישב
כבר קירח תזזיתי אחד, עם מעיל ג'ינס שעליו כתוב "ריפליי") מכרה
לי תאודורה מברשת שיניים כפולה ומוזרה ואמרה כי עליי להבריש
באמצעותה את שיניי שלוש פעמים ביום.
זו היתה מברשת אדירת ממדים - למעשה המברשת הורכבה משתי מברשות
שהיו מקושרות זו לזו בכפיס שקוף, צבועות ירוק וסגול. דו מברשת
זו, שעלתה  כמה שקלים נוסף על דמי הטיפול, היתה אמורה לדמם את
שיניי ובדרך זו להרוג את החיידקים.

למחרת הייתי צריך להיפגש עם שיפוצניק. זה עשה בעצלתיים את
עבודתו - פתיחת סתימה באמבט - ואמר שנסתדר אחר כך לגבי המחיר.
הוא ביקש קודם קופסת סוכר (חום) וכעת שמן טיגון, אבל סירב
לגלות לי את הנעלם המרכזי - דמי ניקוב הסתימה. "כמה זה יעלה?".

"לא נלך לרב", אמר פתגם ישן וקרץ לי, מניח את הפומפה בין
רגליו ומקפץ. "ממילא
עיתונאים יותר רמאים משיפוצניקים".
"מאין אתה יודע שאני עיתונאי?".
"מזה שאתה לחוץ. תירגע קצת".

ניסיתי להיזכר שמא אמרתי לו שאני עיתונאי או אם יש סימן
להיותי עיתונאי בדירת שני החדרים שלי. כעבור חצי שעה של
חיפושים נכנעתי והחזרתי את הניירות למקום ואת התמונות (יש לי
תמונה מקורית של הצייר ל. לרקוק, שרכשתי ברובע האמנים בצפת. ל.
לרקוק אינו ידוע כמעט לאספן המקצועי, אבל לטעמי, בציור הספציפי
שברשותי הצליח לקלוט נהדר את השקיעה בבית לחם) לוויהן, סבור
שלאותו שיפוצניק אמבטיות יש מעין חוש טלפתי.
למחרת עשיתי, כבכל בוקר, את האמבטיה המיוחדת. הצפתי את האמבט
במים רותחים, פרי שעתיים של עבודת מיחם. או אז גררתי רגליי עד
שנעמדתי במרכז האמבטיה, בוחן את הגוון הסגול בהיר החולני של
בהונות רגליי. פעולה זו, שעשיתי כל בוקר, נועדה אולי לענות
אותי על משהו. ישבני סמר (כך ראיתי במראה) ונשקף דרך המראה
כטמבון מכונית מעוך. כאב צבתי, גיהנומי, דידה מאצבעות רגליי
הרותחות. אבל כעבור רגע הסכנתי לחום ולקור. כל תנועה היתה
מחזירה את המצב לסיוט של לפני שנייה. אם הייתי מעלה טיפה את
הרגל, היה עוד חלק נחשף לקור, אילו הייתי מוריד אותה, היתה
רקמת עור חדשה נחשפת לחום הגיהנומי.
ובכל זאת, הזזתי ברגליי את המים, מטשטש את בהונות רגליי ועוצם
את העיניים עד שהכאב יעבור.
לפתע עלו דפיקות בדלת.
התעטפתי במגבת וניגשתי לשם. חיכה לי עובד של חברה פרטית
להוצאה לפועל, בחור ממוצא אירופי, שנראה הגון מאוד דווקא.
הנחיתי אותו אל קומה מתחתיי, מקום שבו היה משרד של חברת בדיל
שפשטה את הרגל ונותרה עם חובות גדולים. המלצתי לו שיחפש את
המנהל, טיפוס דוחה באמת, בקניון איילון, קניון מגעיל, שונה
לגמרי מהקניון שאני אוהב, הדיזנגוף סנטר - יש שמועות שהוא קשור
לחברת האבטחה שם. שם משפחתו של אותו מנהל (של חברת בדיל) היה
באופן מוזר אבץ. אבל - ככל הידוע לי - לא היה לכך קשר להיותו
מנהל חברת בדיל. הרהרתי לפתע, תוך כדי שאני בוהה במעקל החביב,
בשאלה מי הכתב האחראי על המחצבים בעמודי הדעות. ניסיתי להיזכר
אם אי פעם הופיע מאמר שעסק במחצבים. האם ייתכן שבסופו של דבר
הכתבים הכלכליים של העיתון, אותם יצורים חסרי חיות בעלי נטייה
לפורנוגרפיה קשה, נוגסים באותו תחום?
הבחור הנהן בהבנה, מאזין בשקט לעצותיי הנבונות היכן יכול
להימצא מר אבץ פושט הרגל, ואני עמדתי לסגור את הדלת. אבל אז
התברר שנער החמד חיפש דווקא אותי.
התברר שהשיפוצניק מכר לאותו בחור מבויש, שהחליט להתפרנס
מגביית חובות, את חובי בגין תיקון האמבט. הוא (גובה החובות)
נזרק קודם לכן מקורס ניצוח וחשב, בעצתה של אמו, שעסקי גביית
החובות הם עסקים משתלמים. ואני הייתי החוב הראשון שהוא היה
צריך לגבות.

שמחתי מאוד שאותו בחור מטפל בי ולא השיפוצניק, עד שזה הצהיר
שאני חייב לחברה שלו 10,000 ש"ח. כששמעתי את הסכום טרקתי את
הדלת.
לעולם לא הייתי טורק דלת לשיפוצניק בעל המזג הטלפתי, אלא
שגובה החובות נראה כדג רקק.
כשפתחתי את הדלת (למחרת) ראיתי שרוססה עליה בספריי סגול
הכתובת "עיתונאי קמצן". האותיות היו רכרוכיות מאוד והעידו רק
על חוסר רצינותו של גובה החובות המסכן.
ליתר ביטחון קניתי באותו יום אקדח - הזול ביותר שהוצע בחנות
הנשק, כמובן.
ניתן לקשר בין גובה החובות ובין קניית האקדח, אבל אני נוהג
לעשות מעשים לא סבירים בלי קשר. ייתכן שסתם רציתי להתהדר
באקדח. אחד הולך לשוק וקונה קוצצי סלט אווירודינמיים בגלל
ההדגמה המדהימה שלהם כמסוגלים לעשות סלט צנוניות בן רגע, ושני
קונה אקדח ורדרד. זה טבע האנושות.

כעבור שלושה ימים התקשר אלי העורך הראשי בכעס. הוא היה צרוד
כתמיד. התברר שאחד הקוראים, איזה י. גלילי, נהג מונית, מיען
אלי מכתב נזעם.
זה היה המכתב הראשון שהגיע אליי במהלך עשר השנים האחרונות.
גמגמתי. בכל זאת העורך הראשי כמעט ולא פנה אליי אישית. הפעם
האחרונה שזה התקשר היתה לפני שנה - הוא הסביר לי מדוע לא אערוך
את המוסף הפרסומי "משומשות לוהטות". היתה זו שיחה משעממת מאוד.

על כל פנים, אותו נהג מונית זעם על הקטע שפרסמתי לפני שבוע,
קטע רגיל ותמים לגמרי בשם "הגיעו מים עד נפש". במכתבו ציין נהג
המונית את קלות ידי ("חלטוריזם") וקבע שאני מסמל את מצבם העגום
של כלי התקשורת. "הגיעו מים עד נפש?", שאל הנהג המלומד (ישנם
פרופסורים נהגים) במכתבו למערכת, "ודאי שהגיעו, עם עיתונות
כזו!".
לו ידע כמה טועה הוא.
ייתכן שאיני עיתונאי טוב במיוחד, אבל אין עיתונאי אחראי ממני.


העורך טען שהוא אינו כועס עליי, שהוא סתם מרוגז בגלל הילדה
שלו (בת ה-14) שעשתה עגיל בפטמה הימנית או השמאלית, אבל כל
העניין העכיר עליי את יומי.
הוטלתי מהבית החוצה, כאילו על ידי כוח עליון, ומצאתי את עצמי
בתוככי הקניון שלי, דיזנגוף סנטר, מתחבא מאחורי גבות הלקוחות
ומביט בפעולותיו הנונשלנטיות, הסתמיות, של מקדם המכירות של
"ראש אמריקאי". זה נראה היום מעט מיואש מעבודתו, היו אנשים
שהוא כלל וכלל לא נתן להם את פתק החברה. הוא הסתכל לצדדים
בפחד, ככלבלב רעב.
היתה זו הזדמנות פז בשבילי לפנות אליו ולבקש ממנו להחליף עמי
מקצוע.
שיהיה הוא פובליציסט תחבורה. אין קל מזה. הרי ישנה טכניקה
ברורה. פעם בארבעה חודשים אני ממחזר את אותן כתבות, ואיש לעולם
לא מבחין בכך. כל הסוד מאחורי הפובליציסטיקה מצוי בגרפיקה
האפרורית שמעניקה תוקף גם למאמרים הריקניים ביותר. הקטע "הגיעו
מים עד נפש", למשל, התפרסם פעמיים לפני שנתיים, פעם תחת הכותרת
"המוניות - הבולשביזם החדש" ופעם שנייה ב"דברים שלפני המונה"
(כותרת שאני עצמי לא הבנתי את משמעותה). לפני ארבע שנים הוא
התפרסם שלוש פעמים (כשפעם אחת התייחסתי גם לטוסטוסים) ולפני
חמש שנים פעם אחת (זו היתה הפעם הראשונה).
למרות שעקבתי אחריו במשך אולי שבע שעות, עד סיום משמרתו, לא
העזתי להציע למחלק הברושורים, אותו שוטר תנועה של נייר, ליטול
את תפקידי (אני ביישן מאוד בכל הקשור לבקשות העלאה וקידום
בדרגה).

כשחזרתי לביתי ראיתי שהמזכירה האלקטרונית עמוסה בהודעות. דבר
מעודד ומדאיג (ונדיר) לאדם כמוני. ההודעה הראשונה היתה מאמי
הזקנה, שבה היא מתלוננת שאני לא מתקשר. מחקתי אותה מיד. כשאני
מתקשר בלאו הכי שיחותינו סובבות אך ורק על העובדה שאיני מתקשר.

ההודעה השנייה היתה מהמועצה העל אזורית למלחמה בתאונות. איני
יודע מי נתן לחבורת הקשישים הנהנתנים הזו את הטלפון שלי, אך
אשמח אם תנינים יאכלו את גופו.
ההודעה הבאה היתה מאמי, שהתלוננה כי מתקשרים אליה מהמועצה העל
אזורית למלחמה בתאונות. לא המתנתי עד סוף ההודעה. ואז נתגלתה
עוד הודעה מהמועצה העל אזורית. התברר שהם קראו את אותו "הגיעו
מים עד נפש", התלהבו מהיותי מתנגד לדהירה הפראית של המוניות,
ובדיוק נפטר להם חבר דירקטוריון בשם צ.
איכלסון והם מעוניינים בי כחבר במקומו, באם אענה מיד. שקלתי
במוחי אם אני מעוניין, מופתע ונרעש מכך שקוראים את מה שאני
כותב.
היתה גם הודעה מגובה החובות הפציפיסט ומוג הלב, הפעם הוא ממש
התחנן שאתן לו את הכסף, הוא ביקש סליחה על האשמתי בקמצנות. לא
שמעתי את ההודעה עד הסוף.
אחריה הודיעו לי מהמועצה העל אזורית שאין טעם לחזור אליהם, הם
מצאו מישהו אחר, כתב התחבורה של ערוץ 1 .
פניי נפלו. הייתי חייב אמבטיה. מדובר בפרנסה לכל החיים עם
משכורת גבוהה. בישיבות הללו כל העניין הוא לעמוד על שלך, ובכך
הייתי לגמרי לא רע. בוודאי טוב מאותו עיתונאי רפורמטור של ערוץ
1 בטלוויזיה, שדורש בקשות משונות חדשות לבקרים. פעם תוקף את
משרד התחבורה, פעם תומך בהם. פעם מתנגד לכבישים, ובכבישים
אחרים הוא תומך. האם הוא חושב שהתנהגותו הלא קבעונית תמצא חן
בעיני מישהו? תזכה אותו באיזו נקודה באותה מועצה על אזורית
המתכנסת פעם בחודשיים עם כיבוד ממסעדת "לובסטיו" המעולה?
למועצה זו דרוש היה אני, אדם שהוא תמיד נרגן באופן עמום ועקבי
- זה הקו שלי. בברנז'ה נחשב אותו חובב תחבורה איש לא אמין וחסר
ידידים. האם את זה הם יודעים? האם ביקשו עדויות אופי לפני
הבחירה החשובה הזו?
אני מוצא שהמועצה עושה עבודה מעולה - ויותר מכך, עקבית: היא
עומדת כבר כשני עשורים על שימוש במשחקי מילים לא רעים בנוסח
"אני מת לחיות" או "אני נהג מדליק אורות בגשם". וכל זאת אחרי
ישיבות ארוכות עם ויכוחים ודגי אלתית של "לובסטיו". במקום כזה
יכולתי להוכיח את קיומי: היה לי את שמי על דש החולצה. אבל
המאבק הוכרע: העיתונות הכתובה, השקולה והעקבית הובסה לטובת
אנשי הצלולויד מהערוץ הראשון.

נכנסתי למקלחת עם הדו-צחצח. בימים האחרונים הקזת הדם מהשיניים
השתלבה עם טקס המקלחת היומי שלי. המים מתחתיי היו רותחים
לגמרי, דם ירד משיניי וירקתי אותו מטה, לעבר האמבטיה. חשתי איך
חניכיי מחלימים אט-אט.

בביקור הבא אצל תאודורה שוורץ שוב הייתי צריך להמתין לתורי.
לפניי היה נער משופם עם חולצה אדומה ומכנסיים רחבים. הוא נראה
מסוגל לכל. גיליתי שאני נוהג להתרשם מאוד מאנשים שנמצאים לפניי
בתור לשיננית.
מכיסא הטיפולים ראתה אותי תאודורה שוורץ, חייכה והניעה לעברי
שאלון, כדי שלא אשתעמם. לדברים האלה אני נוהג להתייחס בשיא
הרצינות. גיל, מין, מקצוע, מחלות, כתובת, טלפון. אי אפשר לדעת
היכן מתויקים הכרטיסים הללו. המטופל שלפניי הלך, אך אני
התעקשתי על מילוי דקדקני של השאלון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתה אוהב אותי!
אתה באמת אוהב
אותי!

- שפן קטן בפניה
נרגשת להוא
שמאשר את
הסלוגנים, לאחר
שגילה שכל
סלוגניו אושרו!


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/6/01 2:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי-צ'יקי ארד

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה