לפעמים אני נשכב על המיטה ומחכה לו. אני עוצם עיניים חזק חזק
ומדמיין שהוא שם. שהוא מגיח מתוך האפילה של החדר ונשכב לידי.
אני כמעט מסוגל להריח אותו, לחוש אותו לידי. הוא מחבק אותי
עכשיו. אני מתכרבל בתוך זרועותיו ומחייך כמו שלא זכרתי שאני
מסוגל לחייך. אני כל כך מוגן כשהוא לצידי. הוא לא צריך להגיד
שום דבר. הוא לא צריך להיות שום דבר. הוא אפילו לא צריך להיות
אמיתי. הוא רק צריך לקחת את הבדידות הזו ממני. בסופו של דבר
אני מעז ופוקח עיניים. אולי הפעם הוא באמת יהיה שם. אבל החדר
הריק שמלא בנוכחות האהבה הישנה והמרירה צוחק בפני שוב. הארונות
שנראים כל כך אימתניים לפתע מסתכלים בי במבט מזלזל. והמיטה,
למה היא תמיד כל כך גדולה?

לפעמים אני רוצה לצרוח. לקחת נשימה ארוכה, למלא את ריאותיי
אוויר ולצעוק הכי חזק שאני יכול. אני לא רוצה להעמיד פנים
יותר. אני שונא לקום בכל בוקר ולתת לטייס האוטומטי להשתלט עלי.
אני מרגיש כמו אדם הרואה את המתרחש מבחוץ ואין לו שליטה על
דבר. הנה אני שוב מצחצח שיניים ושוב יוצא במהירות מהבית. והנה
אני כמה שעות מאוחר יותר אוכל צהריים עם אותם אנשים וצוחק
מאותן בדיחות טפלות. בלי לשים לב הלילה מגיע ואני זוחל למיטתי
כאסיר המובל לכיסא החשמלי. מסמן עוד יום שעבר ולעולם לא יחזור.
אני נרדם ומקווה להתעורר ליום חדש שיביא ניחוחות עלומים של
אהבה חדשה. מייחל לשינוי שאף פעם לא מגיע, שנעצר בשער ומגורש
בבושת פנים על ידי כוחות חזקים ממני. כוחות של רגש עתיק שלא
נעלם.

לפעמים אני נכנס לשירותים ובוכה. ככה סתם, ללא כל סיבה. אני
חושב על כל הצדדים האפלוליים של חיי ומנסה לאלץ את הדמעות
לצאת. ואז אני מרגיש את המחנק מגיע כמו גוש המזדחל בעצלתיים
במעלה הגרון. הוא נעצר כל כמה שניות כאילו מתחנן שיניחו לו
לנפשו. בסופו של דבר אני מנצח אותו ומשחרר את המועקה לבחוץ.
הרגש מתפרץ ממני ומטביע אותי עמוק בתוכו. ההוכחה הפרטית שלי
שאני יודע שמשהו חסר. אחרי שאני מרוקן את נשמתי אני סוף סוף
מרגיש רגע מזוקק אחד שלי בלי עבר ורק עם עתיד. אני מנגב את
הדמעות ומתאמץ להסתיר את הסערה שהתחוללה בנשמתי. סערה חולפת
שמתחילה בייאוש ומסתיימת בתקווה. נוטעת בי כוח להמשיך הלאה ולא
לוותר.

לפעמים אני רואה אותו בפנים של מישהו אחר. האחד שלי שנגע בי
לשנייה ונעלם. פתח את הצוהר לאהבה וסגר אותו מיד, כאילו רצה
להראות לי עולם חמקמק שלעולם לא אראה שוב. הוא רודף אותי מאז
לכל מקום. מתחבא בין הצללים באפילה שבלבי ומחכה. מאתר כל מישהו
חדש שמנסה להסתנן ואז מגיח בחיוכו המתמיד. מתממש לכמה שניות
בפנים האחרות שמולי. הפנים של מישהו חדש שמנסה לזכות במקומו,
מבהיר לי שעדיין לא הזמן להתקדם שוב. ואני נגרר בועט וצורח
לצינוק הישן שלי. נזרק בחזרה לחיים של חוסר משמעות.

ולפעמים אני יודע שאני אנצח במלחמה. משפט חכם אחד או שיר
שמפעים את הלב פשוט מנחילים בי חדוות נצחון. הוא אמנם מתענג על
התבוסות האחרונות שלי אבל יום יבוא ואני לא אגיח מתוך בדידות,
כרגיל, אלא עם מישהו אחר. מישהו שיצליח להתחמק ממנו ביום
שיעצום עין עד שיגיע לליבי. התחושה הזו מציתה את כולי לבעירה
אחת גדולה וברגעים האלה אני רואה גם את הפחד בעיניו. אני מזהה
את הבחור האנושי שפעם אהבתי יותר מהכל ומבין שהוא בסך הכל שליח
ותו לא. מבין שהמלחמה שלי נגדו היא בסך הכל תירוץ שמונע ממני
להילחם במאבק האמיתי. המאבק שלי בעצמי.