לא הכרתי אותך. כוסעמק, אני אפילו לא יודעת מי היית. אין לי
מושג איך נראית כשצחקת, או כשבכית...
אבל עדיין, אני מרגישה שאתה חסר. בכל זאת, אני מרגישה חלל ריק
בתוכי.
אני בכל זאת מתאבלת.
עמוק בפנים. לבד. בשקט.
אני מתאבלת.
הכאב שאני חווה, הוא לא כאב רגיל. הוא לא דומה לכאב של החברים
שלך.
הכאב שלי הוא על הטרגדיה.
על הבנאדם הזה, שכולם רק אומרים כמה שהיה מדהים, שלא זכיתי
להכיר.
שאני לעולם לא אזכה גם להכיר.
אני מאמינה להם, כשהם מספרים כמה שהיית מדהים.
למרות, שתמיד אומרים את הדברים האלה על אנשים שמתו.
אף אחד לא יגיד אם היית בנזונה.
אבל אני בכל זאת מאמינה להם.
אני מרגישה שהם דוברי אמת.
וזה כואב כל כך.
אין דבר בעולם שיכול לשפר את ההרגשה הרקובה הזאת בפנים, שתמיד,
למרות שצוחקים, חוזרת בסוף ועולה על פני השטח.
זה לא מוזר?
בוכים עליך אנשים זרים לחלוטין...
אני מקווה שישמרו עליך שם למעלה.
והכי אני מקווה, שביום מן הימים, אני אזכה לפגוש אותך,
ולהכיר את הבנאדם המדהים הזה שכולם מדברים עליו.
נכתב לזכרו של אריאל בלומנפלד ז"ל |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.