ידעתי שמה שאני עושה זה כבר לא ממש בסדר. זה יצא מכלל שליטה.
רק בגלל שאהבתי אותה. כל כך אהבתי אותה. וזה לא הגיעה לה כי
היא באמת עשתה את זה כי היא לא רצתה לשקר לי. אני יודע את זה
אבל זה לא מפחית את הכאב שקורע אותי מבפנים, שאוכל אותי לאט
ובאכזריות בכל פעם שאני חושב עליה. פשוט לא יכולתי לחיות עם
עצמי יותר בידיעה שאני בלעדיה, שכל יום שעובר היא מתרחקת ויום
אחד היא תשכח ממני ותנשק מישהו אחר.
היא תשב איתו על שפת הים. וחול ינצנץ באור השמש שכבר הפכה את
גוונה לזהוב אדום משגע, והחלה לשקוע כשהיא משתקפת בעיניה
הירוקות מלאות האושר. לא יכולתי לדמיין את התמונה הזאת כשזה לא
אני זה שיושב שם לצידה ומלטף את שיערה השחור והגולש.
היא הייתה הכל בשבילי, היום והלילה, רק עליה הייתי חושב כשהיה
לי עצוב, ורק איתה רציתי להיות כשהייתי שמח. אף אחד אף פעם לא
יבין איך באמת אהבתי אותה.
כשהיא אמרה לי שהיא חושבת שהיא כבר לא אוהבת אותי לא עמדתי
בזה. לא אמרתי כלום כי לא רציתי שתראה איך אני נקרע מולה,
הסתובבי והלכתי. אם הייתי מוציא ולו מילה אחת, היא הייתה מבינה
שאני לא אעמוד בזה. היא הייתה מבינה שהיא הרגה אותי בשבע
מילים. "זאת כבר לא האהבה שמחזיקה אותנו ביחד" היא אמרה. ואני
תמיד חשבתי ששבע זה מספר המזל שלי. אבל כנראה שלא כי שבע
המילים הנוראות האלה שינו את החיים שלי לתמיד. היא ניסתה
להסביר אבל כבר לא הייתי שם בשביל לשמוע את ההסברים שלה.
שעות הסתובבתי ברחובות ומרוב שנסיתי לחשוב או להבין מה בעצם
קרה בכלל לא הצלחתי לאסוף את המחשבות שלי. הן התרוצצו בראשי
בלי סוף, וזה הפך להיות בלתי נסבל. הכל נראה כל כך שחור. לא
היה דבר אחד בעולם הזה שהיה עושה לי טוב לחשוב עליו. התנתקתי
מהכל. לא יצאתי מהבית ועל חברים כבר בכלל אין מה לדבר.
היא הייתה האחיזה שלי בעולם אחרי התאונה של ההורים שלי. אחרי
שראיתי את המשאית פוגעת בהם כל כך חזק, ומועכת את האוטו שלנו
כמו פחית קולה, כשההורים שלי שם בפנים... אני לא יכול למחוק את
פניה של אמא מזיכרוני. היא היתה מבוהלת ומופתעת כל כך. ואז
שמעתי צעקה. רק צעקה אחת שחתכה את השקט ששרר בשכונה. זה קרה
ממש מתחת לבניין שלי.
עכשיו אני גר עם לילי. כלומר גרתי עם לילי. שנה. היינו ביחד
שנתיים ואחרי התאונה היא עברה לגור איתי כי החלטנו שאנחנו כבר
מספיק בוגרים. שלא כמו אנשים אחרים בגיל 18, אני כבר עברתי
מספיק בחיים ואני יודע  טוב מאוד מה אני רוצה מהם. ויש רק
בנאדם אחד בכל העולם המטורף הזה שרציתי את זה איתו. לילי. היא
השלימה אותי. איתה הרגשתי בעננים. היא יכלה לגרום לי להרגיש
טוב ולשכוח כל כאב בלי לומר מילה. כשיד שלה מלטפת את פני הייתי
שוכח הכל. מבט אחד בתוך עיניה הירוקות, העמוקות שאומרות כל כך
הרבה, היה מרפא הכל. היא הייתה מושלמת בשבילי, היא הייתה האחת
שלי. אני בטוח. תמיד חשבתי שזה הדדי. היא הייתה התגלמות
השלמות, יפיפייה ומוכשרת עם קול של מלאכים. כשהיא הייתה שרה או
מזמזמת בשקט איזה מנגינה הכל היה נעלם סביבי. הייתי רואה רק
אותה ואת הזוהר מסביבה שעשה אותה כל כך מיוחדת בשבילי.
אחרי שבועיים בלעדיה הגעתי למצב שאני לא מכניס דבר לפה, לא
מדבר עם אף אחד, ולא מתקשר עם העולם בשום דרך. לא הגעתי לעבודה
וכבר לא היה לי אכפת מכלום. החלטתי שהחיים שלי באמת לא שווים
כלום בלעדיה. לא היה לי בשביל מה לחיות. אני יודע שההורים שלי
היו דואגים לי אם הם היו כאן. אבל הם לא כאן. הם במקום יותר
טוב, אי שם קרוב לאלוהים. וכבר לא נשאר לי אף אחד. כל החברים
שלי הפסיקו להתקשר אחרי שבוע מה שמצביע על אופי החברות בינינו,
ולילי, גם היא כבר איננה.
החלטתי ללכת על כל הקופה. כבר לא נשאר לי מה להפסיד. תכננתי
הכל טוב טוב בראש ועכשיו נשאר רק להתקשר ללילי.
דיברתי איתה ושכנעתי אותה להפגש איתי הלילה ליד החוף בהרצלייה.
חשבתי שהעובדה שהיא הסכימה לבוא לפגישה מוזרה כזאת, מצביעה על
זה שאולי לא הכל נגמר.
היא הופיעה שם ב 22:10 בדיוק. היא תמיד דאגה לאיחור אופנתי.
היא שנאה לחכות ואהבה שמחכים לה, זה גרם לה להרגיש מבוקשת
יותר. ביקשתי ממנה לעלות איתי לצוק שמעל החוף. מתחתיו היו
סלעים, כאלה שנראו מאיימים במיוחד.
עלינו לצוק והתחלתי לדבר. אמרתי לה שאני אוהב אתה. וכמה אני
אוהב אותה. רציתי שתחזור אלי, אמרתי שאני לא יכול בלעדיה.
התשובה שלה הייתה זאת שאמורה לקבוע את גורלי. אם היא תסרב -
אני קופץ... כבר לא אכפת לי. אני אקפוץ ואשכח מכל החיים
האכזריים האלה.
לא שיתפתי אותה בתוכנית הקטנה שלי כי לא רציתי להשפיע עליה.
רציתי לדעת מה היא באמת מרגישה אחרי כל מה שאמרתי לה ואחרי
שהזכרתי לה כמה טוב היה לנו ביחד.
זה היה צפוי. היא אמרה שהיא חושבת שזה לא רעיון טוב. שכדאי
שנתקדם הלאה. כבר ידעתי מה אני הולך לעשות ואיפה בדיוק אני
אהיה בעוד דקה. אבל היה דבר אחד שהייתי חייב לעשות פעם אחרונה
בחיים שלי. הייתי חייב לנשק אותה. לגעת בשפתיה רק עוד פעם אחת.
פעם אחרונה לפני שהכל נגמר. התקרבתי אליה לאט והיא שאלה מה אני
עושה, אמרתי לה שאני רק רוצה נשיקה אחרונה לזכר כל מה שהיה.
היא עשתה צעד אחד אחורה והמשכתי להתקרב, לא חשבתי מה אני עושה,
רציתי אותה כל כך אז הלכתי והתקרבתי וכבר הפסקתי להקשיב למה
שהיא ניסתה להגיד לי. רציתי רק את הנשיקה שלי... ולמות. היא
עשתה צעד נוסף ופתאום מעדה. נסיתי לתפוס אותה אבל היה מאוחר
מידי. היא נפלה. שמעתי אותה צועקת... בדיוק כמו אמא שלי. הצליל
הצורם ששמעתי כבר בעבר. ואפילו הקול המלאכי שלה כבר לא היה.
פתאום קלטתי מה קרה.
היא מתה. בגללי!!! לא האמנתי. הכל בגלל האהבה האובססיבית שלי.
כבר אין יותר לילי ואיש כבר לא יוכל לשמוע את הקול המלאכי שלה
או לחזות בהתגלמות היופי. אני יודע בדיוק לאן שלחתי אותה. היא
מלאך, היא שייכת לשמיים. שם יהיה לה טוב. אבל אני בחיים, אני
עדיין חי (את החיים המסריחים שלי) אבל חי, וזה לא מגיע לי,
ואני לא אסלח לעצמי על מה שעשיתי לה. זה הייתי אמור להיות אני
שם למטה מנופץ על הסלעים. התקשרתי לאמבולנס. תוך 5 דקות המקום
היה מלא משטרה. ואני כבר לא הייתי שם. אחרי ששמעתי את צליל
הסירנה הראשונה הלכתי משם. לא יכולתי לראות את זה. ולדעת שהכל
באשמתי. ואני מקווה שהיא יודעת שלא התכוונתי ושבאמת הכל היה
טעות אחת גדולה. ועכשיו היא שוכבת שם בלי רוח חיים ואיש כבר לא
יזכה  להנות ממנה. זה מה שרציתי שיקרה. על זה דיברתי בהתחלה.
לא רציתי לתת אותה למישהו אחר. אבל אז וויתרתי והחלטתי שאני
יהיה זה שהולך. למה זה השתבש כל כך? הכל בגלל שאהבתי אותה קצת
יותר מידי...?