אני יודע - היינו רעים אליו, לא דיברנו איתו, עשינו עליו מין
"חרם" שכזה...
ראיתי שהוא עצוב, אבל... אבל לא יכולתי לגשת אליו כי ידעתי שהם
ינדו גם אותי... אז זרמתי עם הזרם.
לפעמים השמצתי אותו, זה נכון, אבל חשבתי לעצמי שאם אותם זה
מצחיק אז זה לא יכול לגרום לכזה דבר...
הפעם הראשונה שהייתי ממש מעורב גרמה לי להבין כמה רעים היינו.
אז אני ודניאל (החבר הכי טוב שלי) ישבנו, ודניאל אמר לי: בוא,
הוא נראה בודד... אני חשבתי שסוף סוף אנחנו הולכים לסגור את
העניינים, אבל דניאל הרים כמה אבנים קטנות והתחיל לזרוק עליו.
האבנים פגעו בו מין פגיעות מעצבנות כאלה, אבל הוא עדיין לא
הגיב. היא הייתה שם, עמדה לה וצחקה עם כולם. הרגשתי שאני חייב
לגרום לה "לתפוס" ממני, אז הרמתי אבן קצת יותר גדולה מהאחרות
וזרקתי לעברו, ואז... זה פגע בו. הוא קם מהמקום שלו והתחיל
לצעוק עליי ואז דחף אותי. כולם היו בהלם ואני הייתי חייב לעשות
משהו... הם חיכו שאני אעשה משהו... זה לא רק אני... באמת...
אז הנפתי את ידי לעבר ראשו הכבד והורדתי אותו לרצפה... פתאום
מצאתי את עצמי בועט לו בראש וכולם מצטרפים אליי.
היינו בני 16. זה כבר גיל שאמורים להיות מספיק מבוגרים, לא?!
אז למה? למה עשינו את זה?
מאז אותו יום הוא הפך ל"ילד כפות" שלנו. כולם היו יורקים
לכיוון שלו, אבל אני? אני... כולם פתאום דיברו איתי, כולם צחקו
איתי ואפילו הבת שאהבתי, דנה, הייתה חברה שלי... זאת הייתה
תקופה מאושרת בשבילי כי את האמת? לא שמתי לב למה אנחנו
גורמים.
ואז, בערב יום שישי, אני ודנה מחובקים לנו ליד דניאל והחברה
שלו, ליאור, שגם הם היו מחובקים להם. היה כבר 3 בלילה ובחוץ
כבר לא היה מה לעשות, אז הלכנו למועדון. המועדון שלנו היה פתוח
24 שעות; סמכנו על החבר'ה בשכונה. זה היה מקום שכל ילד היה
חולם עליו, הכל היה שם - טלוויזיות, בלאגנים...
נכנסנו לתוך המועדון שהיה בתוך מקלט שאנחנו שיפצנו, ומפה לשם
אני ודנה כבר היינו עסוקים בלהתנשק... ואז שמעתי את הצעקה...
דניאל וליאור יצאו מהחדר הסמוך בבכי... "הוא... הוא... מ...
הוא תל... תלוי... שם!" (לשניהם היו דמעות בעיניים)
אני, שלא ממש הבנתי מהם מה קרה, רצתי לכיוון החדר השני בלהט
לראות מה קרה וככל שהתקרבתי לחדר הצעדים שלי נהיו יותר ויותר
ארוכים. כשנכנסתי הרגשתי... את האמת? לא הרגשתי כלום, הייתי
בטראומה!
הוא היה תלוי שם על הקיר, הרגליים שלו היו זרוקות באוויר,
מתנדנדות מצד לצד, מה שהעיד על הקפיצה הטרייה מהכיסא שעמד לו
נפול בצד עם כתמים של דם שיצאו לו מהפה, מהאף, מהעיניים, ומהלב
שלי...
המועדון כבר לא היה מה שכל ילד חולם עליו כי זה היה הסיוט
הגדול ביותר של כל אחד ואחד מכם...
ואני לא אתחיל לזיין את השכל כי זה כבר קרה. האמת היא שכולם
שנאו אותו אבל בפנים לא הייתה להם סיבה לכך חוץ מזה שהוא היה
ילד שקט עם משקפיים... שרב עם מלך השכבה... איתי...
אני, שתמיד הרבצתי לו וצחקתי עליו, כבר לא צחקתי מאז... באותו
הרגע בכיתי דמעות של אש...
מתוך הטראומה הנוראה שנפלתי בה הצלחתי להתקשר לאמבולנס למרות
שזה לא עזר בכלום כי הוא כבר...
על השידה שהייתה ליד הכיסא השבור היה מונח מכתב מקומט:
האמת היא שלא באמת היה לי אכפת מכם, שנאתי אתכם... שנאתי...
וההתאבדות הזאת הייתה פשוט כדי לעבור למקום אחר, יותר טוב. שלא
תחשבו לרגע שניצחתם... אבל אני שואל את עצמי, אתם יכולים להיות
מניאקים ולעשות חרם, אבל מי אתם ומה אתם חושבים שאני שאתם
יורקים עליי וזורקים עליי אבנים!
מה... אני אפילו לא אתאמץ לכתוב מכתב ארוך ו"מרגש", אבל אני
יודע לפחות עכשיו מה אני גורם לכל אחד ואחד מכם - אתם מרגישים
"אשמים", אז כן, אתם צודקים, אתם באמת אשמים... אתם הרגתם
אותי... אני יודע שאני פה למעלה בשמיים והרבה יותר טוב לי...
ואתם שם למטה אוכלים את הלב. אז אתם חושבים שזה נגמר... אתם
טועים, זה רק התחיל, אני לא הלכתי... אני יודע שאני אישאר אצל
כולכם בסיוטים הכי גדולים... שלא ייגמרו... עד ש... עד שתעשו
מה שאני עשיתי...
שיהיו לכם חלומות פז...