אני מעריכה את זה שהשרירים שלי מספיק חזקים בשביל להחזיק אותי
ואני לא נופלת כל שניה.
אני מעריכה את זה, שאני יכולה להרגיש תחושות רעב, שובע
ועייפות.
אני מעריכה את זה שאני יכולה לבלוע את הרוק שלי.
אני מעריכה את זה שאני יכולה לחשוב מחשבות לעצמי.
אני מעריכה את זה שאני לא צריכה לשכב שעות על גבי שעות במיטה
בלי לישון ובלי לחשוב.
אני מעריכה את זה שאני יכולה לאכול 3 ארוחות ביום כמו בנאדם
נורמלי.
אני מעריכה את זה שאני יכולה להתרכז בסרט.
אני מעריכה את זה שאני יכולה לשבת שעות על האינטרנט ולדבר עם
אנשים.
אני מעריכה את זה שאני יכולה לכתוב לפעמים.
אני מעריכה את זה, שכשאני קמה בבוקר אני לא מקללת את העולם
ואני לא מרגישה תחושה נוראית וכבדה של ענן שחור שנופל ישר
עליי.
אני מעריכה את זה שהרגליים שלי לא רועדות בצורה היסטרית.
אני מעריכה את זה שהידיים שלי לא רועדות בכל פעם שאני רוצה
להכניס כף או מזלג לפה.
אני מעריכה את זה שאני יכולה ללכת ברחובות ת"א ולא לפחד מכמות
האנשים.
אני מעריכה את זה שאני יכולה להסתדר גם בלי שאמא שלי תהיה כל
הזמן צמודה אליי.
אני מעריכה את זה שאני יכולה להשאר רבע שעה בבית בלי לבכות.
אני מעריכה את זה שיש לי תחביבים.
שאני אוהבת מוזיקה.
שאני אוהבת לשיר.
שיש לי התקפי זעם.
שאני בהיי.
שאני מחבקת.
שאני אוהבת.
שאני שונאת.
שאני מקנאה.
שיש לי כל מיני דחפים למאכלים מסויימים.
שבא לי לעשות דברים.
שאני חיה.
אני מעריכה את זה שאני קיצונית ואימפולסיבית מדי.
כי עדיף הכל על כלום.
אבל יותר מכל.
אני מעריכה את זה שגם אחרי 9 חודשים של סבל,
אני עדיין חיה.
כי רק עלעלים נושרים בתקופות שלכת.
28.12.03 |