הוא אף פעם לא מגיע. אף פעם הוא לא נמצא. כל הזמן הוא מאחר
לבית הספר ונכנס באיחור יפה כזה לכיתה. או שהוא בכלל לא מגיע.
כשהוא לא בא כל בית הספר עצוב. אפילו המורות מתהלכות עם פרצוף
שהזוויות שלו מוטות כלפי מטה. כשהוא לא מגיע לבית הספר, כל
הפיות שמוטים, כמעט אף אחד לא מחייך וצחוק לא נשמע מהדהד
במסדרונות. חוץ מהצחוק של הבנים. אצלנו הבנים תמיד שמחים. תנו
להם כדור אחד עגול, אפילו לא יהיה מנופח עד הסוף - וקניתם בזאת
את עולמכם הרגוע בבית הספר שלנו. הכדור הוא דרכם של הבנים שלנו
לנצח את השממה והשיממון של המוסד. הם משחקים לפני תחילת
הלימודים, ואפילו מגיעים מוקדם לשם כך. הם משחקים בכל ההפסקות.
אחרי משחק טוב הם כולם ישובים נינוחים על הכיסאות, אפשר אפילו
לומר נימוחים אל תוכם עם מבט מזוגג בעיניים, לא מפריעים לאף
אחד. עתליה אומרת שזה נראה כאילו כולם גמרו ורק חסרה הסיגריה,
אבל הבנים אצלנו הם לא באמת כאלה. הם עדיין לא מתעניינים
בעיניינים של מבוגרים וחוץ מקבוצה סוררת של שלושה תלמידי שישית
ועתליה, אף אחד גם לא מעשן.
גם לא הוא. הוא סמל המופת שלנו. הוא נושא הדגל. הוא העתיד.

כמה שהוא יפה. רק בן 11 וכבר הספיק לצמח לו בלורית שחומה ושתי
ריבועים בבטן. אני יודעת שאומרים שני ריבועים, וגם ניסיתי לתקן
אותו מספר פעמים. אבל העתיד הזה מתעקש להוסיף ולהכריז שיש לו
שני ריבועים בבטן. הוא לא שחצן. כלל וכלל לא. אך הבטן שלו
והפוני שלו הם מקור גאוותו ברבים. אבא שלו הוא שחקן קולנוע
מפורסם ובכל העיתונים מרבים להזכיר את גופו המפותח ושערו המלא.
והוא, מנסה ללכת בדרכיו של אביו שגר בברזיל עכשיו.
יהונתן גר בקצהו הצפון-צפון-דרומי של הקיבוץ, ממש בסמוך
למטעים. אנחנו כולנו גרים בעיר, ובכל בית הספר אין אף אחד שגר
במקום מעניין כל כך. לכן, בכל חצי שנה מארגן בית הספר טיול
שכבתי לקיבוץ, ממנו חוזרים כולם עם בקבוקי חלב טריים וארגזי
קולורבי שופעים ריחות של פעם. רק יהונתן לא חוזר מהקיבוץ, כי
הוא גר שם. ובגלל שהקיבוץ שלו רחוק מרחק של 45 דקות נסיעה
באוטובוס מרשים לו להשאר את סוף היום בבית. יהונתן תלמיד
מצטיין וחרוץ ותמיד משלים את החומר, וזה קצת מוזר בגלל שהוא אף
פעם לא מגיע.
הרבה פעמים ניסיתי לנחש איפה אמא של יהונתן. זאת בגלל שפעם אחת
כשישבתי בחדר של המנהלת ושתיתי תה צמחים עם חלב מהקיבוץ בשביל
הגרון שלי, שמעתי את מרינה המזכירה מדברת עם אמא מסויימת בנושא
יהונתן. בדרך כלל אני ילדה מחונכת, ואיני נוטה להקשיב לשיחות
של אחרים. אבל מרינה אמרה יהונתן והאזניים שלי נפתחו והקשיבו
מעצמן. המסויימת סיפרה שסבתא שלו נפלה כשניסתה לחלוב את כרמל
הפרה עם המכונה החדשה ושברה את הירך, ולכן עכשיו אין מי שיטפל
בו והיא נאלצת לבקר אותו כמה פעמים בשבוע. ואחרי שהיא אמרה את
זה, היא פלטה מין נחרה ארוכה של סיפוק, כי כולם אוהבים את
יהונתן וכולם רוצים לטפל בו.
ואז מרינה שאלה אותה מה עם אמא שלו והמנהלת בדיוק נכנסה וקטעה
את שיחתן בחלקה המותח והנחוץ לי ביותר. "מרינה יש בעיות בשער,
לכי לעזור", ואני התבקשתי לעזוב את החדר בנימוס. מאז, בכל לילה
אני חושבת על יהונתן ומנסה להעלות במוחי לפחות חמישה פתרונות
שונים לתעלומה. אבל עד שאני לא אשאל אותו אני אף פעם לא אדע מה
הפיתרון הנכון. יכול להיות שאפילו כבר חשבתי עליו ואני לא
יודעת. אבל אני מתביישת לשאול. בכל בוקר אני עושה לעצמי תרגילי
חיזוק האישיות, ומנסה לשכנע את עצמי שמותר לי לשאול ולהתעניין.
בכל בוקר אני מתכוננת לשיחה ומעבירה במוחי את הדיאלוג שתיכננתי
לנו. ובכל בוקר אני נכנסת לכיתה ומחכה לו בציפיה, דרוכה
ורועדת, מוכנה לכניסתו. אבל הוא אף פעם לא מגיע.

אני ועתליה, או כמו שאומרים בעיברית יפה ונכונה - עתליה ואני,
בנות דודות וגרות בבניינים סמוכים. כשהיינו רק בנות 3 סלדנו
אחת מין השנייה, אך משהחל תהליך ההתבגרות שלנו למדנו להכיר
ולאהוב. עתליה ואני שונות מזרח ממערב. כשהשמש שלי שוקעת בים,
השמש של עתליה זורחת לחיים בשמיים. רק בת 10.5 וכבר מתנהגת כמו
כוכבת על. אני חושבת שזה בגלל אמא שלה. היא גרה עכשיו עם אבא
של יהונתן בברזיל ותמיד מכבבת לצידו בתמונות. אני חושבת שעתליה
מתגעגעת לאמא שלה שעזבה אותה ככה פתאום, ולכן מנסה לדמות לה,
או לא לשכוח אותה. אבל עתליה חושבת שזה רעיון טיפשי ואומרת
שבכלל לא אכפת לה מאמא שלה. אולי יכול להיות שזה באמת נכון, כי
לעתליה לא אכפת מהרבה דברים. כמו למשל זה שלא אכפת לה מהתעלומה
של אמא של יהונתן ובגלל זה אין לה כוח לשאול אותו בשבילי.
יהונתן ועתליה הם החברים הטובים ביותר. כנראה שיש בניהם איזו
מין הרגשה מסוימת של שותפות גורל. הרבה פעמים עתליה מתעצבנת
עלי בגלל שאני מפחדת לדבר עם יהונתן לפעמים, ולשאול. בשבילה
הוא כמו אח, ואם הוא כמו אח בשבילה סימן שהוא כמו בן-דוד שלי,
ועם בן הדוד שלי אורי אני לא מתביישת לדבר והוא כבר בן 14. אבל
עם יהונתן כן. אולי עתליה עדיין לא יודעת אהבה מהי, אבל בשבילי
יהונתן הוא עולם ומלואו ואסור לי להרוס חברות שנבנית לאיטה, על
בסיסה של שאלה קטנונית אחת.
כשאני חושבת עליו הוא נראה לי כמו בועה גדולה וסגלגלה. בדרך
כלל הוא מרחף בחלל שחור כלילה, ולמרות שהוא מתדמיין כמו בועה,
אפשר להבחין בסימני זיהוי שלו ולדעת שזה הוא, כי זו בועה מאוד
יפה. לפעמים אני תוהה לעצמי, מה יקרה לבועה אם מתוך החלל ייפול
עליה כוכב נופל. אז אני עוצמת עיניים חזק יותר ומדמיינת גם
כוכב נופל, והוא וורוד וגדול, ויש לו 37 קצוות משוננים כמספר
השנים למדינה, והוא נופל על הבועה, אבל היא בעינה עומדת.
הבועה יהונתן חזקה בדיוק כמו הילד יהונתן במציאות. למרות שפעם
אחת, אחת ויחידה, יצא לי גם לחלום על הבועה. ובחלום היא שטה
כרגיל על פני החלל הגדול שלי, והאני של החלום אולי קצת
השתעממה, ולכן היא חשבה לעצמה מה יקרה אם היום במקום לדמיין
כוכב נופל היא תבדוק את חוזקה של הבועה בעצמה. ובחלום הושיטה
האני שבחלום את ידה אל הבועה ובתנועה ארוכה מתחה אליה אצבעות,
וזו התפוצצה בקול של "פלופ" רך ונמוגה. ברכות.
מן החלום התעוררתי מיד בבהלה, הייתי שטופת זיעה והיה לי טעם מר
בפה. החלום היה רע. הבנתי את זה מיד. וכשבדקתי בספר החלומות
הגדול שלי הבנתי שהוא היה בעצם מסר. מסר שכוון אלי ממקום רחוק
מאוד, אולי מאלוהים, והוא מזהיר אותי מבעוד מועד לא להתפתות
לחוזקו של יהונתן. ומאז ידעתי שאסור לי לדבר איתו כי אחרת הכול
יתפוצץ, כמו בחלום.

מאז עברו כמעט אחת עשרה שנים. כולנו בגרנו והתפתחנו. אני
ועתליה סיימנו שירות צבאי כל אחת לחוד אך בתפקיד דומה. בעצם
עתליה בכלל לא סיימה את שנות הלימוד שלה. היא פרשה מבית הספר
בכיתה ט' ועברה לגור באילת. יהונתן ואני מאוד כעסנו עליה, כל
אחד לחוד אך בצורה דומה. יהונתן כעס עליה בגלל שהוא חשב שהיא
הורסת את החיים שלה ואת העתיד שלה. הוא לא הבין למה היא הולכת
ומשאירה אותו מאחור. ואני כעסתי עליה על כך שהיא השאירה אותי
להתמודד עם יהונתן לבד.
במשך כל שנות הלימוד שלנו יחד, לא דיברתי עם יהונתן. משך שש
שנים התפוצצתי מבפנים, אבל עם יהונתן לא דיברתי. בית הספר אז
חשב שהכרזתי חרם נגדו, והתלמידים הפנו אותו נגדי בסופו של דבר.
אחרי שנה, כשעברנו כולנו יחד לחטיבת ההמשך לא נותר ילד אחד
שהסכים לדבר איתי. המורות הסתכלו עלי בעיניים חושדות ואפילו
הבנים הגניבו אלי מבטים ממצמצים תוך כדי משחק. רוב הבנות שמחו
מכיוון שהן ראו בי מכשול המקשה עליהן לחדור אל יהונתן. כשעתליה
עזבה את בית הספר הבנות חגגו שבוע, כי עתליה הייתה המכשול
הגדול ביותר. הפכתי מנודה. אמרו עלי קדיש. לא נשארה נפש אחת
שתאהב אותי, חוץ מעתליה שאהבה אותי מגיל שלוש. גם היא בעצמה לא
הבינה מה קרה, כי לא הסברתי לה, אבל היא הייתה קרובה אלי מספיק
כדי שלא בדיוק יהיה לה אכפת. בהתחלה יהונתן עצמו כשהוא היה
מגיע לבית הספר, עוד היה מנסה לדבר איתי, לשאול ולהבין. אחר כך
הוא עבר להתקיף את עתליה כדי שתעזור לו להבין. אבל אחרי חודשים
מספר הוא התייאש. מאז הוא הגיע פחות ופחות לבית הספר ואנחנו
כבר עברנו לחטיבה. בלילות הייתי מדברת עם יהונתן בלב. מסבירה
ומתנצלת, אבל בעיקר בוכה הרבה. ובבקרים כל כך רציתי שהוא יבוא.
רק לראות אותו. רק להגיד לו שוב שלום בלב. אבל הוא כבר היה
מחסיר ימים ושבועות באופן קבוע, ולי כבר היה נוסח קבוע בראש
לתפילת התודה שהייתי אומרת לאלוהים בכל בוקר בו לא הייתי צריכה
לעמוד במבחן השתיקה אחרי הכול.

עד ששוב הכול השתנה. היה לי חבר אז, קראו לו מאיר. גם הוא נולד
וגדל באיזשהוא קיבוץ, אבל ליד הרפתות. היינו חברים במשך שלוש
שנים, מגיל 18. סבלנו יחד ועברנו יחד את השירות הצבאי, את סיום
השירות הצבאי, את הנסיעה לחו"ל, את החזרה לארץ, את ההפלה
הראשונה שלי ואת ההריון השני שהחלטתי לא להרוס. אהבנו אחד את
השניה ותכננו להתחתן באביב. הבועה שהייתה פעם יהונתן נעלמה
מזמן ובראש נשאר לי רק שחור. לא חשבתי עליו עוד.
אני ומאיר כבר התחלנו לעשות רשימות מוזמנים. שנינו לא הכרנו
הרבה אנשים והמשפחות שלנו לא היו גדולות, כך שהרבה וויכוחים לא
היו לנו. המעטפות כבר מוכנות, ועליהן שמות וכתובות כל 128
המוזמנים שלנו, ומחר בבוקר אני לוקחת יום חופש מהעבודה כדי
לעבור בדואר ולסדר עוד כמה עיניינים. המוזמנים הראשונים הם
כמובן המשפחות שלנו. אמא ואבא שלו, אחותו הקטנה והחבר שלה. שני
הסבים והסבתא. דוד אחד מרמת גן ושני דודים מרמת השרון. ואולי
גם יגיע אח של סבתא שגר באנגליה. ואני? אמא ואבא שלי. אחי
הגדול, אשתו ושני בניו, אחותי הצעירה, סבתא אחת שלי וסבא שני.
אח של אבא וכל המשפחה שלו. ומה עכשיו? בעלה לשעבר של אחות של
אמא שלי, כלומר אבא של עתליה, עתליה, ואמא שלה? לי היה ברור
שאם תשלחנה ההזמנות למשפחה המפורקת הזאת, אף אחד מהם לא יגיע.
אבל מה עם עתליה? היה לי חשוב שהיא תגיע. הכי חשוב שהיא תגיע.
וגם את אבא שלה אהבתי מאוד.
לא ראיתי את עתליה כבר ארבעה חודשים וספק אם מספר הטלפון שהיא
השאירה לי עדיין בתוקף. אבל אבא שלה עדיין גר מול אמא שלי,
ואולי שווה לנסות למצוא אותה שם. עתליה טסה לפרגוואי. נוסעת
בעקבות אמה, יאמרו המומחים. אבל לא, עתליה טסה כדי לברוח מכמה
חבר'ה שחיפשו אחריה. לאביה היא השאירה שם של מלון. רק שם.
בבירור קצר ומהיר במרכזיה העולמית הצלחנו לאתר גם מספר טלפון.
אבל עתליה לא הייתה במלון, כמובן. החלטתי לטוס לשם. לחפש אותה,
לאתר אותה, לשלם לה את החובות, להחזיר אותה הביתה לתמיד. הגיע
הזמן שהאדם שאהב אותי יותר מכל מגיל 3, שמכיר אותי הכי טוב
מגיל אפס, שהיה מספיק חכם או טיפש כדי לא להתערב לי בעניין של
יהונתן, הגיע הזמן שעתליה תהיי איתי פה.
יאיר חשב שהשתגעתי. הוא כמובן מכיר טוב מאוד את כל סיפורי
עתליה, וגם את כל סיפורי יהונתן. לא יכולתי לתת לו לחיות איתי
בלי שידע עלי דברים בסיסיים כאלה. יאיר ידע לקבל ולאהוב. לתת
ולהבין. לחמול ולהניח בצד. אבל הפעם היה נדמה לו כי חציתי את
כל הגבולות. "מה פתאום פרגוואי? את לא מרגישה שזה מעט לא במקום
עכשיו לצאת ולחפש את עתליה בארץ שאת לא מכירה בה לא את
הגיאוגרפיה, לא את השפה, לא שום מנהג מקומי? את לא חושבת שזה
קצת יותר מדי בשבילך עכשיו?". ואני הייתי עונה לו במשפט אחד.
"אני צריכה את עתליה פה, איתי."  "אבל אנחנו מתחתנים עוד חודש!
את לא יכולה לצאת עכשיו לפרגוואי ולחפש בה. מי יודע כמה זמן זה
יקח? מי יודע לאילו מצבים את עלולה להקלע שם? מי יודע מתי ואם
תחזרי משם בכלל? זו ארץ מסוכנת חמודה שלי ואת בהיריון. אני לא
יכול לתת לך לצאת לשם כדי לחפש אותה. אני לא מסוגל."  "אז תבוא
איתי ונחפש ביחד. זה יהיה כמו מין ירח דבש שלנו".  "לבוא איתך?
אני לא יכול לבוא איתך לשם. לא אני ולא את נוסעים לפרגוואי,
מתוקה שלי. אנחנו צריכים להשאר פה בארץ, אנחנו מתחתנים, את לא
זוכרת?!"  "אבל אני כן זוכרת יאיר, ובגלל זה מאוד דחוף לי
למצוא את עתליה. אני רוצה אותה פה איתי בחתונה שלי. מה לא מובן
לך? היא בת דודה שלי. היא הכי חשובה לי בעולם. ארבעה חודשים לא
שמעתי ממנה ולא ראיתי אותה. יאיר, אני נחושה בדעתי. עתליה תהיה
בחתונה שלנו גם אם נצטרך לדחות אותה בכמה שבועות. וזהו."
בסוף באמת נסענו. טסנו שנינו לפרגוואי על חשבון ירח הדבש שלנו.
שלושה שבועות חיפשנו אחריה שנינו. עברנו מנקודת מוצא אחת
לאחרת. עוברים מבית מלון אחד לחור נטוש אחר. ובכל מקום, כמו
בכל הסרטים, אמרו לנו שבדיוק פספסנו אותה. שלושה שבועות היינו
שם, ויאיר לא הראה שום סימנים של שבירה. כשהוא החליט לטוס
איתי, הוא היה נחוש בדעתו בדיוק כמוני, לשחרר את הכלה שלו
מאובססיביות על בת דודתה. יאיר לא היה מוכן לוותר עלי בשום
אופן, גם במחיר של וויתור ודחיית החתונה שלנו. הוא בכלל לא חשב
שנמצא אותה. הוא היה בטוח שתוך שבוע שבועיים אנחנו חוזרים לארץ
בלעדי עתליה, עוברים יחד תקופה קשה ואז מתחתנים. יאיר באמת היה
גבר אמיתי.