אני עוברת שוב בין הנתיבים,
השבילים העייפים.
צלילים של חורף ורוח נושבים,
את השקט מלטפים.

הכבישים ריקים במקום שלי,
מבודד מאנשים,
אני לוחשת שירים ישנים שהכרתי,
והאוויר שוב חופשי.

עוצמת עיניים ושוקעת במחשבות
נזכרת באנשים שאהבתי.
נאנחת ומודה לבסוף,
על כל מה שעברתי.

אין מציאות ועתה זוהי הדרך,
מלבדי אין כאן אף אדם.
רק אדמה מתחתיי מרחפת,
ואני בטוחה איתה כאן.

והזכרונות ממלאים את הלב, מציפים את הכל,
וטיפות האלוהים שוב על שפתיי.
כמה טוב שוב להיות כאן,
עם המנגינה ששבה אליי.

ועתה כל שמשנה הוא
שידידי הנאמן שוב חזר,
הוא מכסה אותי מכף רגל עד כנף,
ואינני זקוקה עוד לדבר.