הרכינו ראשים, השיירה עוברת. הילדים
בבתים. המבוגרים יוצאים
לרחובות העיר החמה, לדרכים
הלא סלולות, ללוות את
מי שלא נותר אלא ללוות אותו בדרך
אל ההר. הם הולכים ברגליים
יחפות, בפנים חשופים, באשמה גלויה
לעין כל רואים, מלחששים את מה שנאמר
עד אז רק בחדרי חדרים. עוד מעט
ניתן יהיה לומר זאת
בקול נישא אל עבר ההרים.

האחרים הולכים שפופים. סוחבים על גבם
את כד העתיד לבוא. הם כבר יודעים רגעים שיהיו
כאשר הם יחלפו. בינתיים
הם הולכים - יהיה זה מוגזם לומר -
משתרכים גאים, מקבלים על עצמם
את עולם של אלו היכולים.

פסגת ההר מחכה. השמיים בהירים.
בעיר השכנה רק רואים
את מה שאצלנו גם טועמים.

הקהל התפזר. כולם מדדים לבתים
בלב לא שלם. עכשיו הם שקטים. הסדר
הושב על כנו. הידיים החומסות מכסות
על האוזניים שאין בהן אשמה. הן רק
עושות את מה שהן נדרשות לעשות.

את ערי השלווה חותכות צעקות, ואני
הולך אל השוק לקנות מצרכים לשבת.